מנחם מנדל ברקו ז"ל (1946- 1992)
מדברי ההספד שנאמרו בהלווייתו
אישיותו של מנחם משולה בדמיוני לזר העשוי משישה מעגלים. כל מעגל מסמל בצורתו המושלמת את אחת ממידותיו. הזר השלם מסמל את שילוב התכונות ואת גיוון האנושיות.
המעגל הראשון הוא מעגל המשפחה. מילדות ועד לבגרות היו כיבוד אב ואם חלק בלתי-נפרד מאורח חייו. יחס וכבוד היו שמורים עמו למשפחתו שלו וגם למשפחתו הרחבה. הקשר המשפחתי של מנחם הגיע לשיאו באהבה ובמסירות אשר העניק לבתו יעל, המעידים על אצילות נפש מן הדרגה הגבוהה ביותר.
המעגל השני הוא הנאמנות לעבודתו ולמקום עבודתו. מנחם ראה בעבודת הפיתוח הביטחוני, שבה עסק, שליחות לאומית. מסירותו לרפא"ל וליעדיה היו ללא סייג. מעולם לא שמענו ממנו דברי הטפה או מילות זירוז. אולם הדוגמה האישית שנתן ודבקותו במשימות שהוטלו עליו הקרינו אל כל מי שהיו קשורים אתו בקשרי עבודה.
המעגל השלישי הוא המקצוענות. לכל מטלה ולכל משימה שהוטלו עליו ניגש ביסודיות. הוא למד את כל מה שעשו קודמיו בנושא העבודה, חקר את מצב הידע וחיפש נתיבי פעולה, שהיוו את הפשרה הטובה ביותר בין האתגר המקצועי לבין רצונו לספק את התשובות ואת הנתונים בזמן הנכון ובעלת קבילה.
המעגל הרביעי הוא היחס לזולת. המאפיינים הבולטים של יחסי האנוש של מנחם הם כבוד, אמון ומסירות לזולת. ויחס זה לא היה תלוי במעמד, במקצוע, או בכל סממן חיצוני אחר. התקיים בו מאמר חז"ל "היה מתלמדיו של אהרן- אוהב שלום ורודף שלום". אכן רודף שלום היה בכל מהלכיו, והקפיד כי הוויכוחים שהיו לו על רקע מקצועי לא יגלשו לפגיעות אישיות.
המעגל החמישי הוא מעגל התרבות. מנחם היה חובב מוסיקה, אהב גרפיקה וציור, והרבה לקרוא ספרות יפה. כאשר עבודתו דרשה השקעת שעות רבות במפעל, עשה לילותיו כימים כדי להרחיב את אופקיו ולהעשיר את חייו גם במרכיבים מעולם הרוח.
המעגל השישי הוא הענווה והצניעות. גם כאשר היה גאה בהישגיו המקצועיים ובהישגי השטח שניהל, לא שמענו ממנו רמז לגבהות לב או להתרברבות. הוא חלק מניסיונו העשיר לאחרים ללא פרסום, וכל מה שפעל עשה שלא על-מנת לקבל פרס.
שש התכונות שמניתי במנחם היו שזורות אחת בשנייה, הפרו זו את זו, ויחדיו יצרו מכלול שלם. כך נזכור אותו- חבר אמת ושותף לדרך. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
ד"ר אשר סיגל.
דברים שנאמרו ביום ה-30 לפטירתו
כשאני נזכר במנדל ברקו, מצטיירת בפני תמונתו כשהוא מהלך במסדרון הארוך של שטח מבנה ואווירודינמיקה או באזור מנהרות הרוח בטכניון, ובידו ספל קפה מהביל, או לחילופין סיגריה שלא משה מפיו. בצעד מדוד ובראש מורכן היה פוסע הלוך וחזור ומתרכז בפתרון בעיות מרכזיות של השטח, והתוצאות לא איחרו לבוא. ב-1970 הצטרף לרפא"ל כמהנדס אווירונאוטיקה מתחיל, והוא אז בן 24, ומאז, במשך עשור שנים, היה מזוהה עם התכן האווירונאוטי של הטיל פופאי. הוא ליוה את הדגמים הרבים שנבעו משינויי האופיון והוכיח מקצוענות ונאמנות ללא סייג למשימה ולמסגרת שבה פעל. ברבות הימים זכה לתעודת הוקרה מיוחדת על פועלו זה. מעבר למקצוענות הייתה לברקו התכונה הנפלאה של נכונות להתגייס לטובת הארגון תוך הפגנת מנהיגות: כשהוחלט באמצע שנות השמונים בהנהלה על הערבת שני בכירים מתחום אווירובליסטיקה למנהלת פרויקט חדש, נכנס התחום למשבר מנהיגות. ברקו שימש באותה תקופה מהנדס מערכת אווירונאוטיקה ועסק בנושא מקצועי מרתק של כונס אוויר שקוע. לא היה צריך יותר משיחה קצרה כדי שברקו יבין את המשבר בתחום ויסכים לקבל על עצמו את תפקיד המנהיג. בכישרונו אכן הוציא את התחום מהמשבר וקידמו לפסגות חדשות. התנופה שנתן לתחום בזמנו מורגשת עד היום, ותרמה ללא למינויו ב-1988 כראש שטח מבנה ואווירודינמיקה. מנהיגותו הצטיינה בצניעות וביחס חם לזולת, והכוח המניע היה הדוגמא האישית, המקצוענות והדבקות במשימות. בשנה החולפת תקפה את מנדל ברקו מחלתו האנושה. הוא נלחם בה בכוחות נפש עצומים. בדרכו האצילית לקח את כל עומס הדאגה על עצמו, ועד לרגעיו האחרונים תפקד בצורה מרגיעה ואופטימית: כך יומיים לפני פטירתו הציע לחבר לעבודה להצטרף אליו בחודש מאי הקרוב לנסיעה לסלון האווירי בפריז. למרבה הצער, גברה עליו המחלה, והוא נלקח מאיתנו ללא עת. כזה היה ברקו- מקצוען, נאמן תמיד לארגון ולמשימותיו, מנהיג צנוע ובעל יחס חם לזולת.
כך נזכור אותו לעד!
יהי זכרו ברוך.
ד"ר ראובן אשל.
