אבלים: אשתו: מיכל חזן וילדיו: אסף ואיל חזן. ההלוויה תתקיים ביום א' ה- 1.5.11, בשעה 14:00, בבית ההספד "קהילת ירושלים", גבעת שאול ירושלים. יושבים שבעה בבית משפחת חזן, רח' כרמיה 4, ירושלים.
החברה הפסיכואנליטית בישראל מנחמים את המשפחה על מות חברם.
ההורים והסבים חנה ושאול באומן, דויד באומן, יעל ואבי באומן, ילדיהן ונכדיהם מנחמים את מיכל חזן ובניה אסף ואיל על מותו.
אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, התכנית לפסיכותרפיה-לימודי המשך ברפואה מנחמים את החברה לתכנית, מיכל חזן, על מות בעלה.
מיכאל ומרתה איזנמן, יהושוע ומיכל איזנמן, תמי וישראל סמט ומשפחותיהם מנחמים את מיכל, אסף, איל והמשפחה על מותו.
משפחת איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות מנחמת את חברתם מיכל על מות בעלה.
מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו מנחמים את חברתם מיכל חזן ומשפחתה על מותו.
במלאת שלושים יום למותו מודיעה המשפחה על גילוי מצבה שתתקיים ביום ב' ה- 30.5.11, בשעה 16:00, נפגשים בכניסה לבית העלמין גבעת שאול בירושלים. בשעה 17:30 יערך טקס אזכרה בבית המשפחה ברח' כרמיה 4 בירושלים.
24 תגובות
למשפחתו ואהוביו של יורם ז"ל, המומה וכואבת, משתתפת בצערכם. האובדן הוא גדול והכאב כה עז. יורם ייזכר בלבותיהם של כה רבים לעד. יורם היה אוהב אדם, רגיש ומבריק שעזר לי ולכה רבים אחרים. מטופלת לשעבר.
למיכל והבנים,
משתתף באבלכם על מותו המפתיע של יורם היקר
חייליו של יורם חזן מסיירת חרוב כואבים את מותו הפתאומי ומוסרים תנחומיהם למשפחה
למיכל אסף ואיל
משפחת רדלי כולה מבקשת ברגע קשה זה לחבק אותכם.
אובדן גדול אם הסתלקותו של יורם ז"ל. מי יתן ולא תדעו עוד צער.
תנחומים גם לכם חנה ושאול,דודי,אבי יעל והמשפחה.
In Memory of Yoram Hazan,
The last cool summer evening I spent in Jerusalem with Yoram, we I sat in his front garden drinking beers and eating ruby-red cubes of watermelon. Yoram had broken out some American pilsners for my sake. He had told me about his wife's determination to buy and later renovate the lower floor of the house; it's history. History perfuses this city. We sat outside, cool Jerusalem breezes were our company.
We had become more than colleagues in the last few months. I always learned something from him, even in his most underspoken manner and it was often some wisdom. I was surprised how often he referred to an experience in Tzanchanim that informed his approach to life's impasses and dilemmas. I recall the pleasure and quiet pride I felt some months earlier hearing him present at an IPA panel; much too much to relay here. Enough to say that he brought pride to our Society in his matter-of-fact presentation of the internal challenge of maintaining equanimity and a therapeutic focus when your analysand says that she knew that your clinic had been bombed. When speaking of Israel's tenuousness — the shifts in politics, in its marginalization, in its inner fragmentation — Yoram, after a few beats of silence, looking a bit off to the corner of his yard, remarked, "Well, we had a pretty good run, didn't we." I wanted to protest, to encourage, but kept silent.
Yoram wondered how time had passed so quickly since my arrival in Israel; he regretted we had too few opportunities to spend with each other. I knew that I would miss him then. I know that I will miss him so much more now.
Our world is now diminished.
Nathan Szajnberg, MD
תנחומים וצער עמוק מבן זוגו של יורם ז"ל לאוהל בסיירת ובפלוגה – שבה שרתנו יחד, זה לצד זה לאורך שנים.
בוכה אתכם בשעה זו.
איתן גינזברג
מורה בחסד. למדתי קורס משמעותי איתו בתכנית לפסיכותראפיה בת"א, לפני יותר מעשור. יורם היה דמות משמעותית ביותר בהכשרתי כמטפלת. הקשר איתו בלבי נמשך שנים ללא קשר אישי ממשי. ההודעה על מותו הממה והעציבה אותי מאד. אבדן ענק.
תנחומים למשפחה.
ציפור שנייה / נתן זך
ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי.
עבר אותי אז רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום.
מיכל יקרה
נדהמתי ונעצבתי לשמע הידיעה…….
מהמעט שזכיתי להכירו- הכאב גדול.
משתתף וכואב
למיכל היקרה
קבלי את תנחומי. הכאב גדול – קשה להבין את הפיתאומיות גם נוכח גילו הצעיר- והיותו בשיא אונו.
האבדה גדולה למשפחה ולכל קהילת מוקיריו וידידיו.
חזקי ואמצי, ויהיה בך את הכוח לאחוז בחיים.
מאחל מקרב לב.
עמית במכון
יורם היקר,
אני חושב שהיה לי לכבוד להיות מטופל שלך, לאתגר אותך קצת (ובהחלט לא הייתי מטופל קל), וגם להתמודד עם האתגרים שאתה הצבת בפני.
בדיוק עשר שנים לא התראינו, אך אתה עדיין מלווה אותי, ותמשיך ללוות אותי.
תודה.
גיא
מיכל היקרה,
שמעתי על כך רק לאחרונה ונמלאתי צער,
יורם ז"ל הדריך אותי במילואים והייתה לי זכות וכבוד ללמוד מהעושר, החמלה והאנושיות שלו.
ליבי איתכם.
עבדתי עם יורם לפני כעשרים שנה במחלקת מתבגרים. עד היום אני זוכרת את פניו המאירות, את הענווה, היכולת המרגשת להבין ולחוש את האנשים סביבו. החשיבה המקצועית שלו, היכולת לצלול למעמקי הנפש ולעשות זאת עם לב אוהב, פתוח וחם. בעיני הוא אדם שניחן בכוחות ריפוי מיוחדים אותם שפע ללא הרף על סביבתו. אובדן יקר.
יורם היה מטפל עם מסירות טוטאלית ואמפתיה שלא ידעה גבולות. דמות מופת שקולו ימשיך ללוות אותי תמיד.
רואי
אנו מבקשים להודות לכל המנחמים הרבים והטובים שסייעו לנו בשעות קשות של זעזוע ובמהלך ימי השבעה. ליבנו איתכם השותפים לצער ולעצב העמוק על אובדנו הפתאומי של יורם חזן.
האזכרה במלאת 30 יום למותו, תתקיים ביום שני 30.5.11. היא תחל בשעה ארבע בגילוי המצבה, בהר המנוחות בירושלים. בשעה חמש וחצי נקיים אזכרה בביתנו בירושלים ברחוב כרמיה 4 במושבה הגרמנית.
בעוד מספר ימים תתפרסם בעיתון הארץ מודעה עם הפרטים וכמו כן תועבר הודעה ברשימת התפוצה של האירגונים עמם יורם חזן היה קשור בעבר ומיכל חזן בהווה.
בתודה,
המשפחה
הכרתי את יורם בשנת 74 כשעבד כמאבטח בבית ספרנו בגבעה הצרפתית,ההחלטה על אבטחת בתי הספר התקבלה כנראהבעקבות חדערת המחבלים במעלות,יורםהיה אז סטודנט צעיר לאחר מלחמת יום הכיפורים(אם זכרוני לא מטעני אז היה לו שער חום ואפילו שפם),אני הייתי תלמיד ביסודי, ניכר עליו שעברה עליו תקופה קשה,כילדים חקרנו אותו רבות על הצבא ועל המלחמה אולם יורם היה סגור מאוד ולא הרבה לתקשר עמנו,הוא הלך עם תת מקלע עוזי ובקושי דיבר(להבדיל מיובל פלד שהיה הפרטנר שלו באבטחת הבית ספר) ,היה לא אופנוע בריטי גדול שאיתו נהג להגיע לבית הספר ,מתישהו לקראת סוכות הקמנו סוכה בבית הספר אולם לאחר מספר נסיונות כושלים לא הצליחה להחזיק את עצמה,וקרסה פעם אחר פעם, בשלב זה נחלץ יורם לעזרתנו ובלי מילים הקים לבדו את הסוכה ,ואז גם חייך אלינו ואמר עכשיו היא לא תיפול ואכן צדק .
מלאו שנתים ללכתו של אהובנו יורם חזן ז"ל.
ביום שישי 3.5.2013 כ"ג באייר, בשעה 13:30 נפגש בבית העלמין בירושלים להתייחד עם זיכרו של יורם.
(נצא ביחד מהכניסה לבית העלמין, אחרי המחסום, ליד מגרש החניה).
לאחר מכן נתכנס בבית המשפחה בכתובת: רחוב כרמיה 4, המושבה הגרמנית, ירושלים.
מתוך חוברת לזיכרו של יורם.
נכתב על ידי מיכל חזן בתום שלושים ימים למותו הפתאומי.
כמה זיכרונות, ומחשבות על יורם, מקרוב.
מדי פעם, בימי שני וחמישי, בדרכנו מירושלים לתל אביב, כשאנו קרבים לנמל התעופה, היה יורם מבחין במטוס ממריא וקורא בקול: "תראי איזה יופי!" ואני תמיד מופתעת להיווכח ששוב המדובר באוירון. כילד נלהב, יורם לא חדל להתפעל מההישג האנושי המאפשר לאדם להמריא לשמים.
הפליאה על הקידמה מחד, והערך שייחס להמשכיות מאידך, אפיינה את היחס שלו לפסיכואנליזה. הוא חשב שאין צורך לדבוק במודלים תאורטיים שהיו בגדר תגלית מהפכנית לזמנם, למרות שהכיר בערכם, שעל גבם מתאפשר כיום כיום להתקרב למחוזות חדשים בהבנת האדם. כפי שכתב בהרצאה על אבות ובנים במרוץ הזמן: "חלק מן ההתפתחויות החדשות בפסיכואנליזה רצות כאילו לא היה פרויד מעולם והן מבקשות להמציא את הגלגל.., רק כדי להיווכח בהמשך, שאין מרוץ בלי המשכיות. מגמות הפוכות מבקשות לומר שחוץ מגילויו של פרויד, אין עוד דבר שנוכל ללמוד על האדם. כאילו שאין הבדל בין כרכרה לבין אוטו, כי לשניהם יש גלגל ואת הגלגל כבר פרויד המציא".
השאיפה להתקרבות לטריטוריות חדשות בנפשו של האדם, התבטאה גם במאבקו של יורם בדוגמטיות ובשימוש בתאוריות כמגן וכחיץ מפני הלא-ידוע עדיין. עבורו, אלה עלולים לצמצם את אפשרויות המפגש הקרוב בין המטפל והמטופל, ולעיתים גם להסוות העדר השקעה ומעורבות, אכפתיות ודאגה כנה.
הוא ראה בקוהוט את ממשיכו הרדיקלי של פרויד, בעל התרומה הקלינית המעניינת ביותר במחצית השניה של המאה ה-20. זאת בעיקר בגלל התעוזה של קוהוט להעביר את מרכז הכובד מאדם שמונע על ידי יצר, אל אדם פגיע ובודד, העסוק בערכו, בכוחו, בביטחונו, ובאמונתו; אדם הזקוק כל חייו ליחס אותו ניתן לשכלל, למפות ולהופכו לכח התפתחותי רב עצמה.
הוא העריך את אומץ ליבו של קוהוט לעסוק בצרכי גדלות ואידיאל. לחילופין, הוא הכיר בחולשותיו ובחן את תרומת קודמיו בציר עליו מדובר. באופן אישי הצליח יורם לדעתי לאזן בין תחושת גדלות בריאה לבין צניעות המכירה במקומו ביקום וברצף הדורות.
יורם נולד וגדל במקום של כאב נפשי שלא ישוער. בגיל רך נחשף למצבים שיכולים לגרום לילד ולמבוגר לאבד תקווה, לשקוע בדיכאון לפתח ניכור לבני האדם ולדאוג לעצמו בלבד. היו לו הורים שכמו רבים מבני דורם התנסו ברע מכל, אך לא זו בלבד שאהבו אותו אהבת נפש, אלא גם חינכו אותו היטב. והוא, במקום לסגת לתוך עצמו, פנה החוצה אל העולם מתוך תחושת יעוד, מתוך הכרה בממשותו של הסבל וחיפוש אחר מקומות שיש בהם תקווה, לו ולזולתו.
החשיפה המוקדמת לזיכרונות אמו ששרדה את אושוויץ, גיבשה את עמדתו שאין להתכחש לרוע, כשמופיע. יש לזהותו ולהילחם בו. לחשוב תמיד "מה אתה נדרש לעשות". ליורם היתה פתיחות יוצאת דופן לדיעות שונות מאלו שלו אך כאשר נחשף לאלימות ושלילת האחר, ברחוב, במחסום, במכון, מעולם לא עמד מן הצד. הפחד לא הנחה אותו. הוא לא פחד ממה יאמרו, מאבדן אהבת הזולת בשל כך או מלעג.
אך עם זאת, מתוך חיי היומיום אני יכולה לומר שמה שריגש את יורם לא היה התייצבות מול הרוע או חקר פישרו אלא גילויי הטוב האנושי. את הטעם לחיים הוא ראה דווקא בגילויי הטוב שאינם מובנים מאליהם ולעתים מופיעים כנגד כל הסיכויים. הוא לא גילה עניין במקור האכזריות של הנאצים. לעומת זאת, הוא נפעם כאשר מצא דיאלוג וקשר חברי קרוב עם גרמנים בני דורנו ומה שיכול היה לרגש אותו ולגרום לו השתאות, הם תמיד אלה שגילו אומץ לב. כך למשל לגבי חסידי אומות העולם. בפליאה עצומה היה חוזר ושואל מה לעזאזל מביא אדם לסכן את חייו ואת חיי משפחתו על מנת להציל אדם אחר.
היו דברים שלא ידעתי על יורם בהקשר להרגליו ולהנאותיו היומיומיות.ידעתי שנחוצה לו מנת אספרסו בתחילתו של יום, באחד מבתי הקפה בסביבת הבית. לפעמים ראיתי שכאשר יורם מחנה את הקטנוע, מישהו מכין לו את הקפה בדיוק כפי שאהב בכוס שחוממה קודם. ויורם היה אומר "תודה" ומציין בשקט את שמו של מגיש הקפה (אם כי מעולם לא הבנתי מהיכן קלט אותו). אך לא ידעתי שיורם אינו נמנה עם יושבי בית הקפה בשעת בוקר, אלא יוצא עם העיתון ויושב על הספסל ברחוב. פרט זה נודע לי, כאשר בבוקר אחד, במהלך השבעה, נכנסה אל הבית אשה כבת שבעים ובידה מכתב. "אני נציגת השכונה", אמרה, "ויורם היה יקיר השכונה". לשאלתי כיצד הכירה את יורם ענתה כי מדי בוקר, בסביבות השעה שבע, הוא נהג לשבת על ספסל ברחוב, לשתות קפה ולקרוא עיתון. במכתבה היא מספרת כיצד היה חלק מהנוף השכונתי בשעות אלה של הבוקר: "בלתי אפשרי היה לעבור מבלי להחליף עמו כמה מילים… דיבורו שקט ובנחת משיב לעניין. דבריו שקולים, דעתניים… המבט שלו המביע טוב לב, יושר גם סבל הכל בשקט. אין בו כעס על אף אחד. יושב ומקרין שהוא האדם הכי שמח בחלקו". וכך, מתברר, נפתח יומו של יורם על הספסל. אני מדמיינת אותו במבט הצ'אפלינאי מרים את עיניו הכחולות לעבר נציגת השכונה ובתנועת יד עדינה מסמן ש" עוד יש בני אדם טובים בעולם..". רק אחר-כך, מהספסל ברחוב, היה מגיע לפגוש את האדם הראשון בקליניקה.
רבים מן המטופלים, המודרכים, והתלמידים שהכירו את יורם לפרקי זמן קצרים או ממושכים, שיתפו אותנו בנדיבותם בחותם העמוק, החי והמפכה, שהותיר יורם על חייהם. על הנחלת תבנית מקנת ביטחון, שהשפעתה לא פגה. כולם דיברו על אישיותו הכובשת, חכמתו, על טוב ליבו ונדיבותו, על העצמה והרכות שלו.
היכן נחו עיניו של יורם שתמיד נראה כממהר?
יורם ראה בכל איש מעין גיבור של החיים. הוא ידע שלמרבית האנשים החיים הם פרויקט מאמץ, ולעתים קרובות מאד, מייסר ממש ומאתגר במיוחד. כיוון שלא פחד, ומשום שלא נדרש להגנות הרגילות, יכול היה לראות זאת מייד. כיוון שראה לא הכביר מילים.
האמינות שלו כמטפל וכחבר היתה אחד מסימני ההיכר שלו – כל חייו הבוגרים יורם האמין שמה שנחוץ לאדם זה לדעת היכן למצוא את האדם לו הוא זקוק. ויורם נמצא. תמיד, תמיד, היה במקום בו חשבתי שיהיה עד שיכולתי לא לחשוב, אלא לחיות את העולם כעולם בו יורם נמצא.
כמורה, כפי שמספרים תלמידיו בארץ ובאיסטנבול, וכפי שיכולתי להכיר מקרוב, היה יורם ידוע בשיטותיו המקוריות. תלמידיו מציינים מחויבות אוהבת וטוטלית, את הידע המעמיק והדיוק. ובמיוחד, הוראה חיה השואבת מקורותיה ביצירת דימויים מחיי יומיום. הוא לא התבייש ב"אנושי" שבו ובכך איפשר לתלמידיו ולמטופליו למידה שיש בה קירבה והומור.
יורם ידע תמיד שלא לקחת בעלות על הידע שברשותו ועל תלמידיו. התפעלתי מיכולתו הנדירה לקרוא בתוך טקסט של תלמיד או בעבודה עליה היה אמור להתדיין, את מה שהאמין בלב שלם שאכן היה בו, או היה יכול להימצא בו, כמו גם את מה שהיה צריך שימצא בו. זאת מבלי לפגוע או לנטרל את יצירתיות הכותב. באופן הזה היה ניתן להמריא עם יורם מבלי לתת את הדעת מי מטיס את המטוס, או להלך בביטחון על השביל, מבלי להרגיש חסרונה של מרצפת, זאת כאשר גלוי לעין שיורם הניח במו ידיו את זו החסרה; כהושטת יד, כברכת דרך. יורם אף פעם לא חשש לא להיות "די אנליטי"..
יורם התנגד להנצחת המושג "דור שני". לדבריו עלינו לשמר את זיכרון השואה, אך לייצר חיים מבלי להישאב למציאות הממיתה כל סיכוי לסוף טוב. יורם שנא סרטים עם סוף רע. הוא רצה חיים והוא רצה סוף טוב. האמנו שאנו ברי מזל, בחיינו המשותפים, ובהורות לבנינו שהיו והינם מקור לאושרנו ומוריי דרכינו בכל זמן. ראינו זכות מיוחדת שנפלה בחלקינו להתפתח בדיסציפלינה שהיצירה בה קשורה תמיד בזולת, באדם האחד, בסובייקט שהופך מרכז עולמנו.
בהרצאה המובאת בגיליון בתאור האחדות בין האב לבן, מצטט יורם משירו של עמיחי: "ליבי נישבר בקירבו" (הבן, י. עמיחי).
והוא מסיים במילים הבאות: "אין לנו אלא לבקש מידה כלשהי של המשכיות שתקל עלינו לשאת את הידיעה הבלתי נסבלת על הסיום. הביטוי הממשי והיום-יומי של אותה המשכיות היא הידיעה הנעימה שכאשר לא נהיה כאן יותר, יש מי שיתגעגע אלינו. כמו שאנחנו נתגעגע אל ההורים שלנו כשהם לא יהיו. לא מתוך קטנות, או חולשה, אלא, מתוך כאב שהמודעות אליו נותנת כוח לרוץ קדימה ולהעביר את המקל הלאה, כלומר לחיות".
ואני חושבת לעצמי – ליבו של יורם אהובי נישבר בקירבי, ואז אני אומרת בתשובה – ליבו של יורם חי בקירבי, כמו בקרב אוהביו הרבים.
דני שטיינברג- מתוך חוברת שיצאה ביום השנה למותו של יורם חזן.
בשבוע שעבר חלמתי שוב על יורם. יורם חי, כמו בכל ביקוריו בחלומותיי, בהם הוא מופיע בחודשים האחרונים. יורם יוצא מבית בכפר ערבי, והוא מספר לי שהוא הפסיק בגלל מחלתו לעבוד, אבל הוא עדיין נפגש עם ילדה שהוא לא יכול להיפרד ממנה וממשיך על כן לפגוש אותה. אנחנו עולים לעבר כביש לצידו עץ מאד גדול ויורם אומר לי "אני אבקש שיבנו כאן ספסל מתחת לעץ הזה, ואז נוכל לשבת כאן, להתחמם מהשמש ולשוחח". אני מתחיל לבכות.
נדמה לי שבחלום אני שוב מנסה להיפרד מיורם, עוד ניסיון לאפשר לעצמי להמשיך את דרכי המקצועית בלעדיו.
ליורם אני חייב את בריאותי הנפשית. כלומר, אם להשתמש במה שמיוחס לפרויד כ"אהבה ועבודה הן הבסיס לאנושיותנו", אז, בשנת 1987, במסגרת עבודתי במחלקת מתבגרים הכרתי את מי שעתידה להיות אשתי ודרכו הכרתי את מה שיהפוך למקום בו רציתי להיות שייך אליו מאז שהוא הכיר לי אותו : הקהילה הטיפולית. דרכו מצאתי עבודה ואהבה.
יורם הגיע לסאמיט ב-1997 כדי להדריך את צוות המטפלים בסמינר שבועי בפסיכותרפיה. בדרכו הייחודית, זה לא היה דומה למה שפגשנו קודם. יורם הביא איתו למפגשים עם המטפלים רוח אחרת, חדשה. הדימוי של רוח, רוח סערה אולי תאמה את המפגש הראשוני איתו: הוא הגיע בשנייה האחרונה מתיישב מייד בכסא המיועד לו, ונעלם כסערה שנייה מיד לאחר שהמפגש מסתיים. לא היה שום סיכוי להחליף איתו מילה מעבר למפגש של הקבוצה. מנקודה זו הוא הפך לַמדריך שלי. בתחילה דרך הקבוצה ולאחר מכן באופן אישי. הדרכה שנמשכה עד לכתו.
ליורם הייתה זיקה חזקה מאד לעבודה עם מטופלים פסיכוטיים ורגרסיביים. הוא החזיק באמונה שהטיפול המכוון לעולמו הפנימי של המטופל מאפשר מגע "מרפא" עבור מטופלים אלו. יכולתו להיות בקשר ולהבין את עולמם של המטופלים הפסיכוטיים היו כמו סוג של "קסם". הוא היה כמעין דר' דוליטל של עולם הפסיכוזות. ידע לדבר ולהבין את שפתם.
הוא עודד את כולם, כמו את עצמו, להפעיל חשיבה בסגנון חפשי, משוחרר מתיאוריה, מחובר יותר לרגש ולהתנסות. כל מפגש הדרכה היה מסע שלא ידענו לאן זה מוביל. יורם טייל איתנו במחוזות אסוציאטיביים, בדימויים ובוירטואוזיות מחשבתית מפליאה. הוא תמיד הפתיע ולא חזר על עצמו כמעט אף פעם. לבד מזיכרונות מספר שהיו חצובים חזק חזק בתוכו.
ליורם הייתה יכולת נדירה להפתיע ולחשוב מחוץ לקופסא. הוא לא חיפש מעולם להיצמד לשום הקשר תיאוריתי זה או אחר, הוא חיפש תמיד את האישי, את הייחודי לצמד מטפל-מטופל הספציפי. האינדיבידואליות הייתה דרכו, הוא לא השתייך לשום מחנה ולא היה מוכן להזדהות עם שום "אמת", וניזון מכל הזרמים הפסיכואנליטיים. כשנשאל פעם על ידי אחד המתמחים לאיזה זרם הוא משתייך, יורם חייך וענה שזה ייקח מספר שניות לענות על השאלה הזו. לא זוכר מה הוא ענה.
כשהבאתי להדרכה שיחה בה מטופל הביא את אופניו לשיחה ושאל אם אפשר להכניס אותם לחדר, יורם צלל אל אופני ילדותו, וארוכות נזכר ביחסיו האינטימיים עם אופניו. דרך החיבור הזה, דרך אופני ילדותי, יורם נגע באופן מדויק להפליא בי ובמטופל והביא אותי להבין משהו על היחסים בין המטופל לבין אופניו. לאחר מכן, כבר היה ברור שהטיפול מתנהל בנוכחות האופניים, שהפכו לצלע משמעותית בטיפול. מרחבי ההבנה נעו בכוונים מפתיעים.
אולי הדבר שהכי בלט, זה הדגש שלו על אנושיות, על ההכרה באדם שמולו. הייתה ליורם היכולת לתת לאחר להרגיש שהוא שווה. בהדרכה כמו בטיפול, ההבנה המדויקת היא זו שגורמת לזולת לגעת ברגש של עצמו. רק הענות מדויקת כזו יוצרת חיבור פנימי אצל הזולת. יורם ידע לגעת כך שהרגשת תמיד מובן ואנרגטי, מוערך ועם תחושה שאתה פועל בסדר. הוא ידע לספק את ההרגשה שאתה מגובה, הוא בעדך, תמיד מאשר לך להיות אתה.
ליורם תמיד היו הצעות מפתיעות בדבר ההתערבות האפשרית במפגש. נאמן לאמירה שהוא נצמד למה שמאפשר קשר ומגע רגשי, הוא גם פעל באופן שהעביר מסר זה. היו לו "פרושים" מיוחדים במינם: כמו שהוא "קרע" למטופל שלו צ'ק, או נרדם במהלך פגישה עם בקשה מהמטופל שיעיר אותו אם יהיה לו משהו חשוב לומר, הוא גם אפשר ועודד אותנו לחשוב ולפעול ביצירתיות ובאקרובטיקה שתעזור לנו להיות במגע קרוב יותר למטופלים. הדיקטום המרכזי היה : הקונטקט, החיבור הרגשי, היכולת לגעת בצורך של האחר או בכלל לגעת בו. לשם שואפים. לעיתים הוא לא היה מנסח את דבריו באריכות. להיפך, לעיתים משפט קצר היה כל מה שהיה צריך לומר כדי לסכם את דבריו. ליורם הייתה אמירה שבשיחה טיפולית, מחכים שיגיע התוכן הרגשי ואליו מתחברים, ואין שום סיבה להגיב לתכנים אחרים כי זה לא מקדם את החיבור, או את ההיענות האמפתית שאליה זקוק המטופל. כך גם בהדרכה שלנו, לא היה צריך להכביר במילים אלא לגעת במדויק בצורך הרגשי של המודרך. הוא סיפר לי פעם על חוויה שמבחינתו הייתה הפרוטוטיפ להענות לצורך: במלחמת יום כיפור, היה חפור במשך תקופה ארוכה, ובקר אחד הוציא את הראש מהחפירה לאוויר הצח ואז הופיע סמל עם קפה ביד. ללא מילים, ללא שאלות או בקשות הגיש לו את הקפה ליד. יורם זכר את הרגע הזה כאמפתיה מוחלטת ומדויקת להפליא.
זה נשמע כמו קלישאה או דבר מה שאומרים על אדם שנפטר. אבל לא. יורם היה אדם חד פעמי ונדיר. הוא היה, בשפה שלו,"חיוני". עוצמת ההשפעה שלו חזקה כל כך, שהתוספת שלו לחשיבה ולהוויה שלנו כמטפלים, הן ערך מוסף שלא ניתן להשיגו בשום דרך אחרת. תרומתו המיוחדת והבלעדית, אינה יכולה להתמלא על ידי אחר. זה היה פשוט רק הוא. כפי שיורם ידע וגם כתב, "הגעגועים אליו אינם מתוך קטנות או חולשה, אלא מתוך ההמשכיות ומתוך המודעות לכאב שאומר להמשיך לחיות".
יורם חידש והמשיך לגרום לי להתחדש כל מפגש מחדש. הוא חסר לי מאד, אך אני שומע אותו מהדהד בתוכי, ממשיך להדריך וללוות אותי, במילים ובהבעות ששייכות רק לו, ביצירה שהיא מיוחדת רק לו. במובן מסוים, הספסל בו אני והוא יושבים, כבר מזמן קיים בתוכי, ספסל נעים וחמים, שנבנה במיוחד עבור שנינו. כך הוא גרם לי להרגיש, ככה זה באמת מרגיש.
תנחומים מאנה ופול אונשטיין, פסיכואנליטיקאים בעלי שם בינלאומי.
Yoram’s image and his lively personality are very clear in my mind. Most of the images are connected with our times together in Chicago at the meeting of the International Psychoanalytic Association in 2009, but my memory of him is even more vivid from 2010 when we spent some wonderful times together in Israel. This was the time that you, Michal, had so carefully arranged for us with various groups in Israel. We loved all our trips to Israel, all the wonderful discussions in those open teaching/learning seminars but the one we had with Yoram’s supervision group definitely stands out as the highlight. What a marvelously sensitive and sophisticated group of young analysts, all expressing some aspect of Yoram’s own deep humanity and vast analytic insights!
But my memory goes further back, to 2002 when we made another tour in Israel on Henry Szor’s invitation. We had a very rewarding visit at Abarbanel and many productive exchanges with colleagues in Jerusalem and Tel Aviv. It was at one of these occasions that Yoram discussed a paper of mine that had made an important contribution to my own understanding of the case I presented. Reading my case material through the analytic lenses of Kohut, Balint and Ferenzci, (innovators, Yoram called “poets of psychoanalysis,”) he helped me realize that in this brief focal therapy, I employed Balint’s technical recommendations in the treatment of a patient whose problems were best conceptualized in Kohut’s language. Presenting the case, I was not at all aware of the way in which these giants of psychoanalysis affected my own thinking.
Reflecting on his own attraction to these three psychoanalysts, Yoram writes: “More than once I wondered what keeps my interest and sympathy with what I will call the Austro-Hungarian legacy of Ferenczi, Balint and Kohut.” Reading my paper gave him the answer and he said: “The mixture of sadness, pain and humor makes it so uniquely alive and(also that) it openly admits love for human nature.” These were the features of psychoanalytic theory, Yoram so deeply appreciated.
It gives me pleasure and provides a measure of solace that our personal and professional encounters were able to mutually enrich our lives. We certainly feel immense gratitude for having known this extraordinary, kind and generous man.
Michal, we think of you and Yoram often and always with great admiration and a great deal of love,
Anna and Paul
גילה חורש- מכתב ליורם- מחוברת הזיכרון
יורם
מצאתי את עצמי לא מזמן רוצה לכתוב מייל ליורם שהוא התחלה של מחשבה על מאמר כדי לקבל תגובה שתדחוף אותי הלאה. ליורם יש כישרון כזה שאבד עם מותו. אני יודעת שהוא שימש בתפקיד הזה: של מפיק של מאמרים ועבודות סיום, לרבים מחבריו.
הופתעתי שבחרתי במילה הזו כדי לתאר את הדרך המיוחדת שאפיינה אותו. מכמה ניסוחים ומקורות שמופיעים במילון אבן שושן סביב המילה הפקה, דיבר לתחושתי המקור הערבי מהמילה איתפאק שמשמעותה התאמה. היה משהו מתאים ונכון בקריאה שלו שמטרתה בשלב הראשוני הייתה לראות ולציין שהרעיון הגולמי הוא לא פיסקה תלושה אלא התחלה שהוא [יורם] יכול לראות את המשכה. הוא לא אמר מה הוא רואה ולא נתן עצות. כל אמירה של תוכן בשלב הגולמי הזה הייתה לא מתאימה. אם אני רוצה לתאר את זה כאירוע: הוא נעמד לידי והביט קדימה וראה דרך.
בשלבים מתקדמים יותר, כשחשבתי שלפני עוד המון עבודה, הוא לפעמים אמר: זה כבר כתוב. הייתה עוד עבודה, אבל הוא יכול היה לראות שהיא כבר כתובה.
תמיד העבודה הייתה שלי, ואפילו לא ממש ידעתי אם עניינה אותו, או הייתה טובה בעיניו. הדחיפה והראייה קדימה היו העיקר.
קראתי מה שכתבתי. לא בכוונה מודעת כתבתי קצת כמו יורם. משפטים קצרים. במחשבה נוספת נראה לי שרציתי לכתוב משהו שיהיה מתאים ליורם לקרוא: לא נשפך ומביך,לא כזה שמסמיקים כשקוראים אותו, רזה, ובלי עודף מילים.
זו בשבילי דרך לזכור בגעגוע כואב ובהכרת תודה.
גילה חורש
מתוך חוברת הזיכרון
דברים על יורם מאת פרופסור יונה רוזנפלד חתן פרס ישראל.
דברים לזכרו של יורם חזן ביום השנה למותו
כעת, כשעברה שנה מאז מותו של יורם, היה חשוב לי לומר דברים על יורם חזן. מקווה שיהיה בכך משום ניחומים למיכל ולאסף ולאיל.
ולא קל לי לדבר כי בזוכרי את יורם "זולגות הדמעות מעצמן".
אני יודע כי לרבים שנאספו כאן ולרבים אחרים, לכל אחד ואחת היה היורם שלו ושלה. זה כולל בני משפחה, חברים, עמיתים, מי שהוא טיפל בהם ומי שהיו מטפליו.
ואכן מה שהיה חשוב לי לומר, לזכור ולהזכיר הוא כי לכל אחד היה היורם שלו.
בהמשך לכך חשבתי על מה שנאמר על ידי שקספיר במחזה:
Two Gentlemen of Verona
"Who is Silvia, what is she
That the entire swain commend her?"
מי היא סילויה, מה ייחודה
שכל הצעירים כה משבחים אותה?
הדבר מדבר אל הרבים שנפגשו פעם אחר פעם במשך השנה, וכעת בתום השנה, ושוב בחדר המיוחד הזה שיש בו מקום ומרחב לכל אחד מבלי שירגיש שהוא תופס מקום של אחר, וכך כל אחד יכול להיות הוא עם יורם שלו.
אתאר בקצרה שני אירועים ייחודיים המראים את החיבור שלי עם יורם ואת ייחודו.
אירוע אחד הוא שבמשך שנתיים נפגשה קבוצה של חמישה מטפלים בפרויקט משותף. אותם מטפלים באו מפרופסיות שונות, היו בגילים שונים, וניסיונם כמטפלים היה שונה.
במפגשים אלה נדמה לי שעשינו רק דבר מרכזי אחד ולא במקרה. שוחחנו, דיווחנו, דנו, ברוח טובה ובאהדה. זאת, על מנת להבטיח שבהמשך כל אחד מהם יהיה מסוגל לסלול לו את דרכו הייחודית.
מה שהיה מיוחד ובלתי נשכח באותן פגישות מקצועיות הייתה הנוכחות המלאה של כל אחד. הנינוחות, האהדה והידידות, חוסר כל פטרוניות, והעדר כל ניסיון להנהיג ולקבוע. אני סבור כי מפגשים ייחודיים מסוג זה תרמו לכל אחד מאיתנו וגם למי שהוא עבד איתו ולמענו. אני משוכנע שללא יורם ונוכחותו המלאה זה לא היה מתאפשר.
סוג אחר וקבוע היו מפגשים מיוחדים עם יורם כשחוויתי תחושה של "חסימה" באחד הטיפולים שלי. בכל פעם שזה קרה ביקשתי מיורם להיפגש איתו והוא בא אלי או אני אליו – כי הרי היינו שכנים גם לפני שגרנו באותו בית. בכל אחת מהפגישות האלה שוחחתי איתו לא יותר מחמש דקות והוא אמר מה שאמר ואני ממש חשתי מיד לאן אפנה מעבר ל"חסימות", והלכתי לדרכי בתחושה של הוקרה ותודה שהבעתי והוא קיבל בשמחה.
על בסיס שני אירועים אלה ומעבר להם אני בטוח שאני יכול לומר על יורם שהייחוד שלו היה בתכונה אחת – הנדיבות שלו, אותה generosity שאותה הייתי מגדיר כ- "The fellow feeling for the other's pleasure", "השמחה בשמחת האחר". כן, לאcompassion אלא generosity שהיא מלה שמשמעויותיה ושימושיה מגוונים. החל מלהוליד – , generate גנים, דורות – generation ועוד.
ובמילה זו אסיים את דבריי ואני מקווה כי בדרך זו ניתנת לי הזדמנות לשתף את הנמצאים כאן ומעבר לכאן, בתחושתgenerosity המדהימה הייחודית שלו, שעמה הוא נשאר בזכרוננו ושגם בזה זכרו ברוך.
יונה רוזנפלד
הספד ליורם בתום שנה – ד"ר שאול באומן
1.5.2011
יורם יקירי
אהוב ליבי
בלב בוכה אני עומד כאן להספיד אותך, בן יקיר שהגיע אלינו עם בתנו מיכל, כחתן לנו. זה היה כאשר היית עדיין באבלך על אביך אותו איבדת בצעירותך. כך הייתי לך גם אב וגם ידיד נפש.
נכון שלא אהבה להודות מה מציק לך אישית, לא להודות על העומס על כתפיך. כאביהם של רבים שבאו אליך, כאן וגם ממקומות רחוקים, למצוא מזור לכאבם.
כאיש אמיץ בקרבות ילדותך ונעוריך לא אהבת לספר על מצוקותיך, על מכאוביך. לא להעמיס על דאגותינו אנו.
עתה כאשר אני שופך לפניך את כאבי שלי, אני מתעלם מתנועת ידך האומרת: "אנא. אל תרבה דברים במעלותי". בכאב אני מעז לציין רק מעט מתכונותיך הרבות במיוחד הענווה והיושר בהליכותיך.
קמעה למדתי בשעה שהתקרבנו, כשאתה היית זה שהדריך אותי בעיתות משבר ומבוכה. זה קרה כשבגיל מתקדם העזתי לפסוע בשביל מבחני המדע. יורם נטל על עצמו להדריך אותי בזמן כתיבת עבודת הדוקטורט שלי התיאשתי לא פעם וכבר הייתי מוכן להודיע לפרופ' שמואל אלמוג שהיה מדריכי, שכוחי (הייתי אז בן שבעים ואחת), אינו מאפשר לי לסיים את העבודה על יעקב וילהלם האואר. יורם התיישב מולי ושאל אותי שאלה שאינה קשורה כביכול. משהו על הפלמ"ח וכיבוש מוצבים. מצבים שאתה לא יכול לראות אלא את המשוכה הראשונה הניצבת מולך. מין שיחה משונה כזו שפתאום נתנה לי ממש ביטחון להמשיך. נהייתה לי הרגשה שיש מי שיודע את הדרך. שיש דרך. כאשר קיבלתי את הדוקטורט יורם היה שם. היום אני עומד עם הדגל לבד.
יורם גם איפשר לי בעזרת קרל נדלמן לפרסם את העבודה כספר בעל ערך, בהוצאה מכובדת בגרמניה.
אבוי יורם יקירי שלא הגעת להנות משמחות בניך הנהדרים. נכדי, אסף ואיל.
בענווה הייתי שואל אותך . במה נוכל לכבד אותך לפני שתעזוב וכרגיל היית עונה: "כוס תה תספיק".
יורם יקיר ליבנו תנוח על משכבך בשלום. תתעלה לפני כס הקדוש ברוך הוא, שבזכות מעשיך הנדירים ואופייך המיוחד נזכה לחיות בארץ הזו בשלום.
שאול באומן
אבא של מיכל
סבא של אסף ואיל
הספד ליורם מאת חנה באומן – מתוך חוברת הזיכרון
יורם יקירי האהוב,
שמחתי שמיכל בחרה ביורם ואהבתי אותו מאד. יותר מכל, סמכתי עליו בעיניים עצומות.
כשהחברה הגיעו לביקור יורם נהג לשבת קרוב אלי, משמאלי. משם קל היה לו לעזור והוא היה ממונה על פינוי הכלים.
הכי חשובה היתה ההקשבה של יורם. אף אחד לא הקשיב לי ככה, כמו יורם. יכולתי לשוחח איתו על כל דבר אישי סיפרתי לו על החלומות שלי והוא הקשיב והיה אומר מילה פשוטה שתמיד אחר כך זכרתי.
פעם קצת איבדתי את הדרך. חלמתי שיהודית (אמא של יורם) מתקשרת. היא ניסתה לומר לי משהו לא הבנתי מה היא רוצה לומר. אמר בשקט שאולי מבקשת שאעזור למשפחה בדבר שהציק באותו זמן וזה הרגיע אותי. היום אנייכולה לומר שיורם הקנה לי ביטחון כשהיה איתנו וגם עד כמה שישמע מוזר, ביחס לעתיד.
יורם היה שם תמיד והכי טבעי בשבילי היה להתקשר בכל מצב חירום. למשל כשנפלתי מייד התקשרתי אליו והוא בא להרים אותי. סמכתי עליו בלב שלם אפילו פעם חלמתי שאני טסה לעולם אחר והוא הטייס. גם היום הוא נותן לי ביטחון. לא יכולה להסביר את זה.
אני ניזכרת שהיתה לו תשובה לכל מיני מצבים. בתקופה שהיה לנו משק פעם נישברו המון ביצים. יורם אמר אל תדאגי אנחנו נפתח קונדיטוריה ונאפה ביחד עוגות. צחקתי כי הוא אמר את זה בשבילי, הרי לא התעסק בכלל באפיה ובבישול.
ליורם היה חשוב לחלוק איתי את האהבה שלו למיכל ואת ההתפעלות שלו ממנה. כשהייתי מתקשרת תמיד לשאול איפה מיכל (תמיד גם קצת דואגת שהיא מתאמצת מיד וצריכה לנוח). יורם היה אומר שאין לך מה לדאוג למיכל. היא עושה דברים רציניים. וכשנמאס לו מהשאלה שתמיד שאלתי:"איפה מיכל?", היה משיב תמיד אותה תשובה: "מיכל? מיכל משחקת בחצר האחורית."
אהבתי לחלוק עם יורם את האהבה שלנו לספרים ולספרות. תמיד היה על מה לדבר. תמיד ברגישות. לאחר שהתעוורתי בעיין אחת הוא לא דיבר על זה. אבל פעם דיברנו המון על הספר: על העיוורון" של סארמאגו. דיברנו על האשה שהיתה היחידה שראתה.
יורם חסר לי מאד.
אני יודעת וכואבת כמה הוא חסר לבת שלי, מיכל ולנכדים האהובים שלי, אסף ואיל.
חנה באומן
במלאת חמש שנים ללכתו של יורם נתכנס לבטא את כאב חסרונו, במסגרת המשפחה והחברים.
במהלך הסתיו יתקיים אירוע עיוני לזיכרו של יורם חזן ועל כך תבוא הודעה לעמיתינו ולכל המעוניינים.