יוכבד (יולה) סרנה לבית נשיבירסקי ז"ל

4 תגובות

1. היה לי עצוב לקרוא את מודעת האבל על אמא שלך,הדברים שכתבתה נגעו לי בלב בכל פעם ששיתפתה אותנו הקוראים,יגאל אתה לא מכיר אותי אפילו ,לכן לא אנסה לנחם אותך,אך אמך כמו אימי עשתה אותך למה שהינך ולמי שאתה ,אתה יכול להיות גאה ועצוב ,העצב יעשה אותך קרוב לעצמך.

   הגב

2. שלום יגאל. כתבתי לך פעם שאתה אחד העיתונאים הבודדים ( שאפשר לספרם על יד אחת) שאני קוראת כל מה שהם כותבים רק לפי שמם.רציתי לנחם אותך,אפילו שזה קשה כשלא מכירים, כי יתמות היא דבר ללא גיל ( כך גם לגבי בני משפחתך האחרים). יש בצער על הסתלקותו של אדם שבר כפול. ( עליו – שהספיק או לא הספיק לעשות בחייו כך וכך) ועלינו ( שנשארנו בלעדיו). במקרה של אמך, אי אפשר לקחת ממך את צער היתמות, או תחושת החרדה של "להיות בקו הבא של המוות", אבל לגבי אמך, אולי יש כאן גם הקלה מסויימת. אני מציעה לך לא להתרכז ב"אין" שהמדינה הזאת מפנה באטימות לזקניה, אלא ב"יש". ביפה שהיה בחייה,לפני ולמרות מותה המעונה. אמשיך לקרוא אותך בין אם זו רשימה אישית, או שיטוט בארץ. יש לך כשרון נדיר באמת, להנגיש את הסיפורים הכלליים ולהפכם למשהו שמרגיש פרטי. נילי דיסקין

   הגב

3. קראתי ובכיתי. לא יכולתי לזוז. בזכות אישיות כמו זו שלה ושלך החיים פה
   בכ"ז ראויים.

   מאת: תרצה [email protected]

   הגב

4. שלום יגאל,
   הכתבות שלך על אמך, כמו גם הספר שכתבת על תולדות חייה, מרטיטים ומרגשים. זכיתי להכירה עוד בימים עברו, כשגרתם בדיזנגוף בקומה הראשונה ואני – בשנייה, ומאוחר יותר ביקרתי את הוריך במעוז אביב יחד עם אמי. הכתבות עליה גרמו לי התרגשות רבה והדמעות ניגרו.
   הימים האחרונים בחייה בוודאי היו קשים מנשוא ואין ניחומים, וההקלה היחידה היא שבא קץ לסבלה.
   נילי

   הגב