מרדכי טבוריסקי ז"ל

תגובה אחת

1. מוטקה היה חבר ילדות של אבי. השניים היו החברים הטובים ביותר, זה בעבור זה. כך היה לפחות מאז עלינו ארצה. מוטקה הקדים אותנו בעלייה לישראל וכשהגענו, כעבור כעשר שנים אחריו, הוא ורעייתו ז'ניה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. את תחילת דרכנו בארץ ליווה מוטקה על בסיס יום-יומי.

   בעזרתו של מוטקה מצא אבי עבודה, שתי קומות מתחת לקומה בה שכן משרדו של מוטקה. הוא נודע בכישורים גבוהים בתחום עבודתו ושעות עבודה אחדות הספיקו לו לסיים את כל עבודת היום שלו. לכן קרה לא פעם, שבאמצע היום מצאתיו רוכן מבעד לחלון משרדו של אבא ומשוחח איתו. גם בבית הוריי נהג מוטקה לבקר בכל יום. ידידותו האמיצה עם אבי וכן עדינות נפשו חיבבו אותו על כל בני משפחתנו.

   מוטקה היה אוהב הבריות. קודם כל היה אבא משוגע לילדיו – זהבה ונתן. אבל, ליבו הענק הספיק להעניק אהבה רבה גם לי ולאחותי וכעבור שנים גם לילדי ולנכדי. בביקוריי בבית הורי, תמיד פגשתי את מוטקה בשמחה, שהייתה הדדית. הקשר איתו היה חזק יותר מקשרי משפחה.

   מוטקה היה אדם אינטליגנטי מאד ובעל זיכרון פנומנלי, תכונה בה ניחן גם אבי המנוח. בתכונה זו הייתה תועלת רבה לכתיבת ספר הזיכרון לעיירת הולדתם – סמורגון שברוסיה הלבנה. מוטקה וגם הורי היו פעילים מרכזיים בוועד ארגון יוצאי סמורגון, שהוקם על ידי המנוח ברוך סוצקובר ולאחר פטירתו, נטלו מוטקה והוריי את מושכות הנהלת הארגון. ועד זה ארגן כנסים שנתיים, כשמאות מיוצאי העיירה הגיעו לחדרה להשתתף בהם. מפעל ההנצחה בספר הזיכרון היה החשוב ביותר מפעולות הוועד. ברבות הימים יצאה משלחת של יוצאי סמורגון לעיירה שלהם, ב ראשות מוטקה ואמא שלי. שם הם שיפצו את האנדרטה והרחבה בגיא ההריגה שביער זיליונקה, בו נטבחו יהודי סמורגון על ידי הנאצים. הם קבעו לוח הנצחה לקהילה שהושמדה על מבנה שהיה בית הכנסת הגדול, מימנו הקמת אגף יהודי במוזיאון העירוני והחשוב ביותר – יסדו קשר עם בית הספר התיכון, שבזכותו כבר יותר מעשרים שנה מטפחים התלמידים את האנדרטה בזיליונקה ומסייעים בניהול מורשת יהודי סמורגון במוזיאון. ( עוד פרטים בקישור זה) אולם, הפעילות השקטה של הוועד, שנעשתה בהצנע, הייתה חשובה לא פחות. מתרומות יוצאי העיירה הוקמה קופה לגמילות חסדים וממנה קיבלו סיוע חברי קהילה נזקקים. היו אלה הלוואות ולפעמים מענקים. מדי פעם ניתנו מתנות כסיוע בקליטה של עולים חדשים מבני העיירה, או שי לחג שנשלח למשפחות נזקקות. מוטקה ואמא שלי המשיכו מסורת זו שנים רבות, עד לפרוק הוועד, מפאת גילם המבוגר והיעדר ממשיכים.

   בשנים האחרונות לחייו נותר מוטקה להיות בעל הופעה חיצונית נאה, כמו כל שנות חייו. אבל לדאבון לבנו, זקנתו לא הייתה טובה. לבסוף הוא הועבר לבית האבות "עד מאה ועשרים" בחדרה, כקשיש סיעודי ושם סיים את חייו. לא ביקרתי את מוטקה בבית האבות, אמרו לי שאם אראה אותו, לבי יישבר. אני גאה בילדיו, שעמדו בזה ולא חסכו מאהבתם אליו עד ליומו האחרון.

   מוטקה היה אדם שקל לאהוב אותו, בשל היותו משכיל, דעתן ובעיקר בשל טוב ליבו. כך הוא גם אהב את רעייתי אסתר, שהחזירה לו אהבה וכך היה גם הקשר בינו לבין ילדי.

   עם לכתו מאיתנו, מוטקה חסר לנו מאד, אך את זכרו ננצור בליבותינו לעד.
   יצחק לוינסון

   הגב