עומרי פייס ז"ל

תגובה אחת

1. מצורף קטע הספד (של עידן)
   עומרי ( עומרילי …רילי)
   זה לא חכמה להגיד דברים טובים על רילי
   הילד המוצלח של המשפחה. חכם, יפה, מוכשר, הצטיין בכל דבר ותמיד ידע הכול. מסוג האנשים שמעולם לא הרגשת צורך להתחרות איתו, פשוט לא היה לך סיכוי.

   רציתי להתמקד בשתי מעלות של רילי שפחות מוכרות לסובבים אותו: יושרה בלתי מתפשרת ואומץ לב

   יושרה ( ואני אתן דוגמה שמדברת בעד עצמה)
   לפני מספר שנים, אחרי שפרצה המחלה, נועה החליטה לעשות סדר בבית ולתת לי את אוסף הבולים של רילי.
   היו לי ציפיות גדולות מהמתנה – נזכרתי בתקופה שהיינו ילדים וקיבלנו מדי פעם ערמות של בולים מהסבתא והדודות. רילי הפדנט היה יושב עם זכוכית מגדלת ובדקדקנות מסמן כל בול שמצא בקטלוג בולים צרפתי ישן, ולאחר הערכת שווי היה מסדר אותם בשתי ערימות, בוחר אחת מהן ונותן לי את השנייה.
   כל חיי הבוגרים הייתי בטוח שרילי "סידר" אותי וכמובן נתן לי את הבולים ה"פושטים" ושמר את הבולים הטובים לעצמו.
   כשהסתכלתי על האוסף של רילי די התאכזבתי – אוסף בינוני למדי – למעשה האוסף שלי הרבה יותר מוצלח משלו.
   ואז נפל לי האסימון: רילי גם כילד לא יכל היה מסוגל לסדר אותי, ובשביל להיות בטוח, ולמרות שלא הבנתי בבולים דבר תמיד נתן לי את הערימות הטובות יותר.

   אומץ לב
   המחלה לימדה אותי עד כמה רילי היה גיבור, הגבר שבגברים.
   בואו נודה על האמת, בתקופת התיכון רילי לא היה ידוע בתור "אימת הערסים" של רחובות. הבריונים לא עברו לצד השני של הכביש. כקצין בחיל הקשר לא צעק אחרי ולא שמר יותר מדי צל”שים במגירה.
   למרות הכול לא נמצא גיבור ממנו.
   אני זוכר את הטלפון הארור מלפני כמעט – 5 שנים. בצד השני בקע קולו של רילי מהדיבורית ברכב שביקש שאמצא בשבילו איזשהו טלפון של אחד הרופאים בארץ. קולו היה רגוע , ענייני, ומעט מתנצל על הטרחה. ששאלתי במה מדובר ענה שהתגלה אצלו משהו בראש בהדמיית MRI (או CT) , כנראה GBM.
   נו "שויין" חשבתי לעצמי , בטח משהו שאפשר לרפא באקמול, במקרה הרע אנטיביוטיקה.
   ואז פתחתי ויקיפדיה וחשכו עיני. להלן ציטוט:
   " GBM הנו סוג הגידול הסרטני האגרסיבי ביותר, המתאפיין בפולשנות והתקדמות מהירה ועקב כך ההישרדות החציונית של החולים עומדת על כ-12-15 חודשים “ (מזכיר שזה היה לפני קרוב ל 5 שנים).
   אתה קורא את המשפט מספר פעמים ולא מאמין, משפט לקוני שלא משאיר מקום לספק. גזר דין מוות ללא משפט, אין חנינות, התליין הלך לעשן סיגריה ויחזור עוד מעט, בטוח יחזור.
   כשאתה קורא דבר כזה האימה שנופלת עליך מגיעה בשני גלים:
   פעם ראשונה, ההבנה שאדם אהוב עליך סיים למעשה ברגע זה את חייו
   פעם שנייה, אתה מבין שגם רילי הלך וקרא את אותו פסוק בויקיפדיה. מה הוא הרגיש באותו הרגע?

   הדיסוננס בין האימה שאתה מרגיש מצד אחד, לבין הקול הרגוע, המתנצל , וההתנהגות השלווה שליוותה את רילי , מרגע גילוי המחלה ועד הסוף , היה בלתי נתפס.

   לפי הפסיכולוגיה, אדם העומד לפני המוות עובר חמישה שלבים בתהליך האבל:
   הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, וקבלה.
   במקרה של רילי הייתה פה קבלה מידית של הגורל, בספק מהולה בקורטוב עדין של הכחשה. שום כעס, שום דיכאון, ותמיד עם אותו חיוך ביישני.

   כנראה רילי ניהל חיים מאושרים מדי, וזה לא מצא חן בעיני משהו למעלה. זה התחיל בניתוח שבר קטן, המשיך בהוצאת שומה סרטנית, ואז שכל זה לא עזר לקנאה, הביא את אם כל המחלות GBM .

   התליין כנראה חשב שיהיה לו ניצחון קל, אבל לא הבין עם מי יש לו עסק: רילי הישיר מבט אל המוות בעוז והוא השפיל את עיניו, ברח, ולא העז להתקרב שנים רבות, מעבר לכל סטטיסטיקה מוכרת.

   בשיחה שהייתה לי עם רילי בתחילת המחלה שאלתי אותו מה נותן בו את הכוח להיאבק ולעבור טיפולים קשים. התשובה של רילי הייתה חד משמעית: לדחות את המוות ככל שאפשר על מנת שילדיו הקטנים יתבגרו ויוכלו להתמודד טוב יותר עם האבדן.
   המיסטיקנים יגידו שהוא גם חיכה עד שאבא ילך לעולמו בשביל שלא ירגיש את אבדן בנו.

   בשנים האחרונות היית מכונס בתוך עולם של עצמך.
   מקווה שבתוך החשיכה שהיית שרוי בה ראית את האור.
   מקווה שהרגשת רסיסים מענן האהבה שעטף אותך לאורך הדרך. ענן שנועה דאגה שלעולם לא יזוז מטר ממך.

   היה שלום, אח אהוב , איש גיבור

   הגב