ההלוויה תתקיים ביום ו' ה- 09.12.11, בשעה 09.30, בבית העלמין ירקון שער גאולה.
שם האב: יצחק.
10 תגובות
אחותי הקטנה והאהובה – יאירה
אני עומד כאן ומסרב להאמין למציאות החדשה הזו !
הלב פשוט לא מרפה והמוח לא תופס את גודל המכה.
אחותי הקטנה, רק בת 40 ואת נעלמת ומשאירה אותנו כאן.
אני זוכר איך אמא יצאה לאמבולנס מהבית באשדוד, שלקח אותה ללדת אותך.
כמה שמחנו בבית.
קראנו לך יאירה שהם ראשי התיבות של כולנו – יצחק, אבי, יוסי ורוחמה. היית השם שמאחד את כל המשפחה.
ליויתי אותך כל חיי ושמרתי עליך מכל משמר.
חגגנו בחצר, בטיולים, בארצות הברית ובערבי שישי וחגים.
ניסיתי לשמור עליך עד כמה שיכולתי ואז באה המחלה הארורה הזו וניצחה.
ניסית לשמור על אופטימיות ופנים מחייכות, גם כשראית שהכל קורס מסביב.
רק לפני 3 שבועות אמרת לי: "אבי, אני מרגישה שאני נלחמת מלחמה אבודה, המוות מנצח אותי".
מיד שללתי את מה שאמרת, למרות שבתוך ליבי הבנתי שאת צודקת.
תודה רבה לך על כל הרגעים המצחיקים והנהדרים שהנעמת לי בחיי.
עכשיו נשארו לי רק הגעגועים.
געגועים להודעות הבוקר שלך, לשיחות עם הצחוק המתגלגל ולכיף.
תנוחי על משכבך בשלום, אחותי היקרה.
אנחנו כאן נמשיך להתגעגע כל עוד נשימה באפינו.
אוהב ובוכה,
שארית האח שנשאר.
אבי,
ממש לא נתפס, עדיין נראה כחלום רע.
אני שולח לך ולכל המשפחה חיזוקים,
מאחל לכם קודם כל בריאות ואריכות ימים.
מי ייתן ותזכו לימים של אושר וזיכרונות טובים,
איחוד המשפחה, גידול הילדים בשלווה וגאווה.
מתעורר לי בבוקר פותח ת'עיניים מתרגל לבדידות מוזרה שנוצרה.
בינתיים שוטף פנים שותה קפה הכל לבד מאז שעזבת לכולם הכל רגיל השמש זורחת יש בית אשה ילדים החברים נותנים לי קצת כוח יש פה חיים מנסה לשכוח ואיך זה פרצוף כמו ששלך אינו צוחק.
יש עוד עתיד שווה לפרוח וכמו ירח לזרוח אך כשכולם ישנים אני לשמים צועק כמה חסר לי החיבוק שלך כמה חסר הליטוף שלך. אני נשבע לך שכל יום אניח זר שמך לא חרוט רק על הסלע גם בליבי אני שומר לך אהבה ללא גבולות אני זוכר!
אני ואפרת לא מצליחים לקבל ולעכל את הפרידה מיאירה ז"ל.
זוכר אותה מאז הייתה ילדה קטנה כל הזמן עם חיוב תמידי.
קשה להיפרד מבחורה חייכנית חיובית חיונית כמו שיאירה הייתה.
תנוחי על משכבך בשלום ,
לאבי רוחמה יצחק יוסי והילדים,
מאחל לכם שלא תדעו יותר צער
בריאות ואריכות ימים .
היום יום עצוב, מאוד עצוב לכולנו !
יאירה היתה אחותנו היחידה ועכשיו אין לנו אחות, אין להורי בת, אין לשמואל את אהבת חייו ואין לילדיה אמא.
קשה לפעמים לתאר עד כמה מישהו יקר לך, עד אשר הוא איננו ומרגישים בחסרונו, אבל יאירה היתה יקרה תמיד, וברור שתחסר מאוד לכולנו.
יאירה נולדה רק לפני 40 שנה. ואני זוכר את זה כאילו היה אתמול! אני זוכר את אמא שלי בהריון, זוכר שהאמבולנס לקח אותה ללדת, וזוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. משום מה, כולנו חשבנו שזה יהיה עוד בן. אבא ואמא החליטו לקרוא לו יאיר – ראשי תיבות של כולנו: יוסי, אבי, יצחק ורוחמה (אבי הזכיר לי את זה לא מזמן), לכן שנולדה בת, לא ידענו מה לעשות, ובמשך יומיים לא היה לה שם.
כשאבי ואני באנו עם אבא לבקר את אמא, בבית החולים, ישבנו על הספסל בגן וביחד חשבנו שאפשר לקרוא לה יאירה-שם מיוחד לילדה מיוחדת, שגם אמא מאוד אהבה. יאירה באה הביתה וישנה בלול כמו התינוקות של אז. ביחד באותו חדר עם אבי ואיתי-שלושה ילדים בחדר, בבית מלא אהבה ושמחה ומשפחה מלוכדת ומאוד מאוד אוהבת. בימים ההם אמא לא עבדה, ומאוד אהבה לסרוג. היא במיוחד אהבה לסרוג סוודרים וכובעי צמר ליאירה. עד היום התמונה חרוטה לי בראש – יאירה עם הסוודר האדום והכובע האדום על הדשא בחצר. חיוך מקסים, כל כך מתוקה, כל כך מאושרת, וכל כך אהובה.
יאירה גדלה ומהר מאוד התברר שמעגל החברות שלה מאוד גדול-יאירה תמיד רצתה לעזור לא רק בבית, אלא גם לחברות. תמיד אהבו אותה ותמיד רצו להיות בחברתה.
יאירה גם מאוד אהבה לטייל ואני זוכר ששמנו את הלול באוטו המסחרי ונסענו לטיולים בכל הארץ – רמת הגולן, כינרת, ים המלח, ואפילו אילת. עם ילדה בת 3 בלול שתמיד היתה מחייכת ומאושרת.
כשגדלה קצת יותר התגלו ביננו חילוקי דעות בפעם הראשונה והיחידה בחיים – יאירה מאוד אהבה מוזיקה מזרחית ואני לא כל כך. גם עם זה הסתדרנו מהר…
אני גם זוכר שיאירה היתה חיילת – מאוד גאה לשרת את המדינה, להרגיש יותר עצמאות ולתרום לחברה. ואז אני נסעתי לארצות הברית ויאירה סיימה את השירות, יצאה לעבודה ומאוחר יותר הכירה את אהבת חייה – שמואל. היתה זו אהבה מאוד מיוחדת, של שני אנשים מאוד מתאימים עם אופי מקסים, כבוד הדדי ומחוייבות למשפחה. אני זוכר שטסתי במיוחד מארה"ב לחתונה שלה וראיתי אותה ואת שמואל מאושרים. שוב-כל כך יפה וכל כך מאושרת, כל כך אוהבת וכל כך אהובה. בירח דבש הם באו לבקר אותנו בארה"ב.
במלאת השנים נולדו להם שני ילדים מקסימים – ירדן וליבי. אי אפשר לתאר במילים עד כמה יאירה אהבה אותם. תמיד דאגה להם קודם, תמיד רצתה שיהיה להם טוב, תמיד הבטיחה שיהיה להם כל מה שידה השיגה, במיוחד המון תשומת לב ואהבה. אין לי ספק שיאירה משאירה חלל גדול עבורם, ולכן חשוב שיהיו חזקים, ואני מקווה שכולכם-משפחה, חברים, ותומכים – תעזרו לשמואל ולילדים עד כמה שאפשר.
כשעשינו בר מצווה לבן הגדול שלי (סמי) יאירה ומשפחתה באו להשתתף בשמחתנו. היתה זו אולי אחת התקופות המאושרות בחייה. מעבר לחגיגת בר-המצווה טיילנו ביחד ונהנינו מחברת המשפחה המורחבת עם סטייסי וסם ובנג'מין. נסענו ללאס-וגאס, טיילנו בקניון הגדול, כייפנו, צחקנו ויצרנו זכרונות משותפים לכולם, כולל אבא ואמא וגם אבי ומתן, כמובן שמואל, ירדן וליבי. יאירה מאוחר יותר אמרה לי – שהיא ידעה שלא נחזור לשם והיתה לה הרגשה מוזרה בלב של כיף שלא יחזור. מי ידע אז מה צפוי בשנים שלאחר מכן, כשאבא שלי חלה לפני כשנתיים כבר לא יכל לבוא לבר המצווה של בנג'מין ויאירה ממש נקרעה בין הביקורים התכופים בבית החולים, לבין הזמן שרצתה להקדיש לילדים. מאוד מאוד הערצתי אותה אז, וכמובן לא ידעתי שחייה אמורים להשתנות פחות משנה אחר כך.
יאירה היתה אדם מאוד פרטי ולא אהבה להתלונן אף פעם. תמיד אמרה תודה והשלימה עם מה שיש, כך גם היה כשחלתה בסרטן בתחילת השנה. היא לא רצתה להטריד, לא רצתה להדאיג ולא רצתה שכולם ידעו, אני בטוח שכשכולם ראו אותה בבר המצווה של מתן לפני שלושה חודשים בלבד – לא היה להם מושג על המאבק הנורא במחלה הנוראה שהיא מנהלת. מלחמת קיום ממש. ידענו כבר אז שהגידול עבר למוח והמצב מאוד מאוד קשה, אבל יאירה הקפידה לחייך, לעזור, לאהוב ולשמור על העניין בפרטיות.
אחי אבי ניהל חיים משוגעים במהלך השנה הזו. בין טיפולים באבא, ליאירה, עזרה לאמא ודגאה למשפחתו. אני חייב לציין בהערצה שהוא מלאך אמיתי. אבי ואני דחפנו, ביקשנו ודאגנו לעשות כל מה שאפשר. יאירה קיבלה את הטיפול הכי טוב בעולם, מהרופאים הכי טובים בעולם ותוך מלחמה עיקשת תמיד אמרה "יהיה בסדר!" זה היה הביטוי שתמיד היתה אומרת. "יהיה בסדר!". אני הייתי בקשר רצוף עם הרופאה שלה ולפני שבועיים היא אמרה לי שאני צריך לבוא. המצב כבר לא היה טוב. חשבתי לדחות בשבוע אבל אשתי סטייסי התעקשה. נחתתי בשבת בבוקר ונסעתי ישר לבית החולים בתל השומר. ביחד עם שמואל, שמנו אותה על כסא גלגלים והוצאנו אותה לשמש ולגינה, דיברנו, חייכנו והחלפנו מילים אופטימיות. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שיאירה ירדה מהמיטה. במהלך שבוע שעבר מצבה מאוד החמיר, עוד רופאים כולל הרב פירר ניסו לעזור ולא יכלו, ואז ידענו שהסוף קרוב. קרוב מאוד. למרות שהיתה בעירנות מינימלית, באנו לבקר אותה כל יום, דאגנו שתדבר עם אבא בטלפון ושתראה את הילדים. חברים ומשפחה באו לבקר כל יום גם, והרעיפו אהבה וחום. כמו שאתם יודעים, גם אבא כרגע בבית חולים סיעודי, אבל דאגנו שגם הוא יידע שהסוף קרוב. מאוד מאוד מעציב לספר, אבל רק אומר שזה היה השבוע הקשה ביותר בחייה, וגם הקשה ביותר בחיי.
ביום חמישי בלילה ביקרנו אותה והיא היתה מאוד רדומה ואני באתי הביתה, ארזתי לקראת נסיעתי בחזרה הביתה אבל החלטתי לבקר אותה שוב בדרכי לנמל התעופה. השעה היתה 1 בלילה ויאירה שכבה בשקט אבל שמה לב שאני באתי, היא פקחה את עיניה ושאלה אותי מה שעה. היתה לנו שיחה יפה והיא אמרה לי תודה שבאתי לבקר, תודה שאנחנו עוזרים לדאוג לילדים, וגם אפילו זכרה להגיד לי מזל טוב ליום ההולדת שחל בשבת האחרון. הרבה חיבוקים ונשיקות הוחלפו בינינו, אמרתי לה "אני אוהב אותך עד השמיים" והיא אמרה "גם אני". אמרתי לה שתהיה חזקה ושכולם אוהבים אותה, ואז היא שוב אמרה "יהיה בסדר!". לא יכולתי ולא רציתי לשקר, אבל ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני רואה אותה. אמרתי לה "אני אוהב אותך עד השמיים", והיא אמרה "גם אני". זהו. ככה נפרדנו.
ועכשיו אני רוצה להגיד את זה לפני כולם שוב: "יאירה, אני אוהב אותך עד השמיים!".
ואני יודע ששם למעלה היא שומעת אותי ואומרת "גם אני!".
תודה רבה לכולכם שבאתם להצטרף אלינו היום ולחלוק כבוד אחרון לאחותי.
כל כך הרבה אנשים באו שכנראה יאירה היתה מרגישה לא נעים להטריח את כולכם. ככה היא היתה תמיד – כל הזמן דואגת לכולם ואף פעם לעצמה. ילדה מקסימה, אחות, בת ואמא למופת.
אני אוהב אותך עד השמיים יאירה!
יאירה.
אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר, ובנוגע ליאירה– אין דבר נכון מזה.
היא חסרה לנו.
בכל פעם שעולה זיכרון ממנה, ישר מגיעה הצמרמורת, מתחיל המחנק בגרון והדמעות נקוות בעיניים.
כשחושבים עליה, מיד נזכרים בצחוק המתגלגל, החום, שמחת החיים והלב הרחב שכל כך איפיינו אותה. כל כך הרבה אור היא הביאה למשרד, שאי אפשר לתאר – עם הקלילות שבה סגרה מקרים, עם הנוהל שלה "לגנוב" מטפלות מהמעסיק הקודם (כל כך הצחיק אותה, וגם אותנו), עם האהבה העצומה שלה לחיים (ולשוקולד), עם ה"יאללה נו" ו"בית משוגעים שלום" – בדיחות שרק אנחנו נבין…
עם כל אחת מאתנו היה ליאירה קשר שונה ומיוחד. היא לימדה אותנו הרבה.
יאירה הייתה קול השפיות במשרד, והדבק שחיבר בין כולנו והפך אותנו למשפחה.
יאירה,
נפרדות ממך באהבה גדולה ובקושי רב, אבל שומעות מלמעלה את צחוקך השפוי, מהדהד אלינו פה למטה. וזוכרות.
כדי לספק את חוויות המשתמש הטובות ביותר, אנו משתמשים בטכנולוגיות כמו קובצי Cookie כדי לאחסן ו/או לגשת למידע על המכשיר. הסכמה לטכנולוגיות אלו תאפשר לנו לעבד נתונים כגון התנהגות גלישה או מזהים ייחודיים באתר זה. אי הסכמה או ביטול הסכמה עלולים להשפיע לרעה על תכונות ופונקציות מסוימות.
פונקציות
Always active
האחסון או הגישה הטכנית נחוצים לחלוטין למטרה הלגיטימית של אפשרות השימוש בשירות מסוים המבוקש במפורש על ידי המנוי או המשתמש, או למטרה הבלעדית של ביצוע שידור של תקשורת ברשת תקשורת אלקטרונית.
Preferences
The technical storage or access is necessary for the legitimate purpose of storing preferences that are not requested by the subscriber or user.
סטטיסטיקות
The technical storage or access that is used exclusively for statistical purposes.האחסון או הגישה הטכנית המשמשים אך ורק למטרות סטטיסטיות אנונימיות. ללא זימון לבית משפט, הסכמה מרצון מצד ספק שירותי האינטרנט שלך, או רישומים נוספים מצד שלישי, מידע המאוחסן או נשלף למטרה זו בלבד בדרך כלל אינו יכול לשמש לזיהויך.
שיווק
האחסון או הגישה הטכנית נדרשים כדי ליצור פרופילי משתמשים לצורך שליחת פרסום, או כדי לעקוב אחר המשתמש באתר אינטרנט אחד או במספר אתרים למטרות שיווק דומות.
10 תגובות
אחותי הקטנה והאהובה – יאירה
אני עומד כאן ומסרב להאמין למציאות החדשה הזו !
הלב פשוט לא מרפה והמוח לא תופס את גודל המכה.
אחותי הקטנה, רק בת 40 ואת נעלמת ומשאירה אותנו כאן.
אני זוכר איך אמא יצאה לאמבולנס מהבית באשדוד, שלקח אותה ללדת אותך.
כמה שמחנו בבית.
קראנו לך יאירה שהם ראשי התיבות של כולנו – יצחק, אבי, יוסי ורוחמה. היית השם שמאחד את כל המשפחה.
ליויתי אותך כל חיי ושמרתי עליך מכל משמר.
חגגנו בחצר, בטיולים, בארצות הברית ובערבי שישי וחגים.
ניסיתי לשמור עליך עד כמה שיכולתי ואז באה המחלה הארורה הזו וניצחה.
ניסית לשמור על אופטימיות ופנים מחייכות, גם כשראית שהכל קורס מסביב.
רק לפני 3 שבועות אמרת לי: "אבי, אני מרגישה שאני נלחמת מלחמה אבודה, המוות מנצח אותי".
מיד שללתי את מה שאמרת, למרות שבתוך ליבי הבנתי שאת צודקת.
תודה רבה לך על כל הרגעים המצחיקים והנהדרים שהנעמת לי בחיי.
עכשיו נשארו לי רק הגעגועים.
געגועים להודעות הבוקר שלך, לשיחות עם הצחוק המתגלגל ולכיף.
תנוחי על משכבך בשלום, אחותי היקרה.
אנחנו כאן נמשיך להתגעגע כל עוד נשימה באפינו.
אוהב ובוכה,
שארית האח שנשאר.
[img]https://avelim.co.il/wp-content/uploads/2011/12/-6.jpg[/img]
אבי,
ממש לא נתפס, עדיין נראה כחלום רע.
אני שולח לך ולכל המשפחה חיזוקים,
מאחל לכם קודם כל בריאות ואריכות ימים.
מי ייתן ותזכו לימים של אושר וזיכרונות טובים,
איחוד המשפחה, גידול הילדים בשלווה וגאווה.
מתעורר לי בבוקר פותח ת'עיניים מתרגל לבדידות מוזרה שנוצרה.
בינתיים שוטף פנים שותה קפה הכל לבד מאז שעזבת לכולם הכל רגיל השמש זורחת יש בית אשה ילדים החברים נותנים לי קצת כוח יש פה חיים מנסה לשכוח ואיך זה פרצוף כמו ששלך אינו צוחק.
יש עוד עתיד שווה לפרוח וכמו ירח לזרוח אך כשכולם ישנים אני לשמים צועק כמה חסר לי החיבוק שלך כמה חסר הליטוף שלך. אני נשבע לך שכל יום אניח זר שמך לא חרוט רק על הסלע גם בליבי אני שומר לך אהבה ללא גבולות אני זוכר!
אני ואפרת לא מצליחים לקבל ולעכל את הפרידה מיאירה ז"ל.
זוכר אותה מאז הייתה ילדה קטנה כל הזמן עם חיוב תמידי.
קשה להיפרד מבחורה חייכנית חיובית חיונית כמו שיאירה הייתה.
תנוחי על משכבך בשלום ,
לאבי רוחמה יצחק יוסי והילדים,
מאחל לכם שלא תדעו יותר צער
בריאות ואריכות ימים .
היום יום עצוב, מאוד עצוב לכולנו !
יאירה היתה אחותנו היחידה ועכשיו אין לנו אחות, אין להורי בת, אין לשמואל את אהבת חייו ואין לילדיה אמא.
קשה לפעמים לתאר עד כמה מישהו יקר לך, עד אשר הוא איננו ומרגישים בחסרונו, אבל יאירה היתה יקרה תמיד, וברור שתחסר מאוד לכולנו.
יאירה נולדה רק לפני 40 שנה. ואני זוכר את זה כאילו היה אתמול! אני זוכר את אמא שלי בהריון, זוכר שהאמבולנס לקח אותה ללדת, וזוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. משום מה, כולנו חשבנו שזה יהיה עוד בן. אבא ואמא החליטו לקרוא לו יאיר – ראשי תיבות של כולנו: יוסי, אבי, יצחק ורוחמה (אבי הזכיר לי את זה לא מזמן), לכן שנולדה בת, לא ידענו מה לעשות, ובמשך יומיים לא היה לה שם.
כשאבי ואני באנו עם אבא לבקר את אמא, בבית החולים, ישבנו על הספסל בגן וביחד חשבנו שאפשר לקרוא לה יאירה-שם מיוחד לילדה מיוחדת, שגם אמא מאוד אהבה. יאירה באה הביתה וישנה בלול כמו התינוקות של אז. ביחד באותו חדר עם אבי ואיתי-שלושה ילדים בחדר, בבית מלא אהבה ושמחה ומשפחה מלוכדת ומאוד מאוד אוהבת. בימים ההם אמא לא עבדה, ומאוד אהבה לסרוג. היא במיוחד אהבה לסרוג סוודרים וכובעי צמר ליאירה. עד היום התמונה חרוטה לי בראש – יאירה עם הסוודר האדום והכובע האדום על הדשא בחצר. חיוך מקסים, כל כך מתוקה, כל כך מאושרת, וכל כך אהובה.
יאירה גדלה ומהר מאוד התברר שמעגל החברות שלה מאוד גדול-יאירה תמיד רצתה לעזור לא רק בבית, אלא גם לחברות. תמיד אהבו אותה ותמיד רצו להיות בחברתה.
יאירה גם מאוד אהבה לטייל ואני זוכר ששמנו את הלול באוטו המסחרי ונסענו לטיולים בכל הארץ – רמת הגולן, כינרת, ים המלח, ואפילו אילת. עם ילדה בת 3 בלול שתמיד היתה מחייכת ומאושרת.
כשגדלה קצת יותר התגלו ביננו חילוקי דעות בפעם הראשונה והיחידה בחיים – יאירה מאוד אהבה מוזיקה מזרחית ואני לא כל כך. גם עם זה הסתדרנו מהר…
אני גם זוכר שיאירה היתה חיילת – מאוד גאה לשרת את המדינה, להרגיש יותר עצמאות ולתרום לחברה. ואז אני נסעתי לארצות הברית ויאירה סיימה את השירות, יצאה לעבודה ומאוחר יותר הכירה את אהבת חייה – שמואל. היתה זו אהבה מאוד מיוחדת, של שני אנשים מאוד מתאימים עם אופי מקסים, כבוד הדדי ומחוייבות למשפחה. אני זוכר שטסתי במיוחד מארה"ב לחתונה שלה וראיתי אותה ואת שמואל מאושרים. שוב-כל כך יפה וכל כך מאושרת, כל כך אוהבת וכל כך אהובה. בירח דבש הם באו לבקר אותנו בארה"ב.
במלאת השנים נולדו להם שני ילדים מקסימים – ירדן וליבי. אי אפשר לתאר במילים עד כמה יאירה אהבה אותם. תמיד דאגה להם קודם, תמיד רצתה שיהיה להם טוב, תמיד הבטיחה שיהיה להם כל מה שידה השיגה, במיוחד המון תשומת לב ואהבה. אין לי ספק שיאירה משאירה חלל גדול עבורם, ולכן חשוב שיהיו חזקים, ואני מקווה שכולכם-משפחה, חברים, ותומכים – תעזרו לשמואל ולילדים עד כמה שאפשר.
כשעשינו בר מצווה לבן הגדול שלי (סמי) יאירה ומשפחתה באו להשתתף בשמחתנו. היתה זו אולי אחת התקופות המאושרות בחייה. מעבר לחגיגת בר-המצווה טיילנו ביחד ונהנינו מחברת המשפחה המורחבת עם סטייסי וסם ובנג'מין. נסענו ללאס-וגאס, טיילנו בקניון הגדול, כייפנו, צחקנו ויצרנו זכרונות משותפים לכולם, כולל אבא ואמא וגם אבי ומתן, כמובן שמואל, ירדן וליבי. יאירה מאוחר יותר אמרה לי – שהיא ידעה שלא נחזור לשם והיתה לה הרגשה מוזרה בלב של כיף שלא יחזור. מי ידע אז מה צפוי בשנים שלאחר מכן, כשאבא שלי חלה לפני כשנתיים כבר לא יכל לבוא לבר המצווה של בנג'מין ויאירה ממש נקרעה בין הביקורים התכופים בבית החולים, לבין הזמן שרצתה להקדיש לילדים. מאוד מאוד הערצתי אותה אז, וכמובן לא ידעתי שחייה אמורים להשתנות פחות משנה אחר כך.
יאירה היתה אדם מאוד פרטי ולא אהבה להתלונן אף פעם. תמיד אמרה תודה והשלימה עם מה שיש, כך גם היה כשחלתה בסרטן בתחילת השנה. היא לא רצתה להטריד, לא רצתה להדאיג ולא רצתה שכולם ידעו, אני בטוח שכשכולם ראו אותה בבר המצווה של מתן לפני שלושה חודשים בלבד – לא היה להם מושג על המאבק הנורא במחלה הנוראה שהיא מנהלת. מלחמת קיום ממש. ידענו כבר אז שהגידול עבר למוח והמצב מאוד מאוד קשה, אבל יאירה הקפידה לחייך, לעזור, לאהוב ולשמור על העניין בפרטיות.
אחי אבי ניהל חיים משוגעים במהלך השנה הזו. בין טיפולים באבא, ליאירה, עזרה לאמא ודגאה למשפחתו. אני חייב לציין בהערצה שהוא מלאך אמיתי. אבי ואני דחפנו, ביקשנו ודאגנו לעשות כל מה שאפשר. יאירה קיבלה את הטיפול הכי טוב בעולם, מהרופאים הכי טובים בעולם ותוך מלחמה עיקשת תמיד אמרה "יהיה בסדר!" זה היה הביטוי שתמיד היתה אומרת. "יהיה בסדר!". אני הייתי בקשר רצוף עם הרופאה שלה ולפני שבועיים היא אמרה לי שאני צריך לבוא. המצב כבר לא היה טוב. חשבתי לדחות בשבוע אבל אשתי סטייסי התעקשה. נחתתי בשבת בבוקר ונסעתי ישר לבית החולים בתל השומר. ביחד עם שמואל, שמנו אותה על כסא גלגלים והוצאנו אותה לשמש ולגינה, דיברנו, חייכנו והחלפנו מילים אופטימיות. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שיאירה ירדה מהמיטה. במהלך שבוע שעבר מצבה מאוד החמיר, עוד רופאים כולל הרב פירר ניסו לעזור ולא יכלו, ואז ידענו שהסוף קרוב. קרוב מאוד. למרות שהיתה בעירנות מינימלית, באנו לבקר אותה כל יום, דאגנו שתדבר עם אבא בטלפון ושתראה את הילדים. חברים ומשפחה באו לבקר כל יום גם, והרעיפו אהבה וחום. כמו שאתם יודעים, גם אבא כרגע בבית חולים סיעודי, אבל דאגנו שגם הוא יידע שהסוף קרוב. מאוד מאוד מעציב לספר, אבל רק אומר שזה היה השבוע הקשה ביותר בחייה, וגם הקשה ביותר בחיי.
ביום חמישי בלילה ביקרנו אותה והיא היתה מאוד רדומה ואני באתי הביתה, ארזתי לקראת נסיעתי בחזרה הביתה אבל החלטתי לבקר אותה שוב בדרכי לנמל התעופה. השעה היתה 1 בלילה ויאירה שכבה בשקט אבל שמה לב שאני באתי, היא פקחה את עיניה ושאלה אותי מה שעה. היתה לנו שיחה יפה והיא אמרה לי תודה שבאתי לבקר, תודה שאנחנו עוזרים לדאוג לילדים, וגם אפילו זכרה להגיד לי מזל טוב ליום ההולדת שחל בשבת האחרון. הרבה חיבוקים ונשיקות הוחלפו בינינו, אמרתי לה "אני אוהב אותך עד השמיים" והיא אמרה "גם אני". אמרתי לה שתהיה חזקה ושכולם אוהבים אותה, ואז היא שוב אמרה "יהיה בסדר!". לא יכולתי ולא רציתי לשקר, אבל ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני רואה אותה. אמרתי לה "אני אוהב אותך עד השמיים", והיא אמרה "גם אני". זהו. ככה נפרדנו.
ועכשיו אני רוצה להגיד את זה לפני כולם שוב: "יאירה, אני אוהב אותך עד השמיים!".
ואני יודע ששם למעלה היא שומעת אותי ואומרת "גם אני!".
תודה רבה לכולכם שבאתם להצטרף אלינו היום ולחלוק כבוד אחרון לאחותי.
כל כך הרבה אנשים באו שכנראה יאירה היתה מרגישה לא נעים להטריח את כולכם. ככה היא היתה תמיד – כל הזמן דואגת לכולם ואף פעם לעצמה. ילדה מקסימה, אחות, בת ואמא למופת.
אני אוהב אותך עד השמיים יאירה!
[img]https://avelim.co.il/wp-content/uploads/2012/01/IMGP4335.jpg[/img]
אין מילים…
[img]https://avelim.co.il/wp-content/uploads/2012/01/2012-01-06_09-10-46_672.jpg[/img]
ללא מילים…
[img]https://avelim.co.il/wp-content/uploads/2012/01/2012-01-06_09-11-17_8011-1.jpg[/img]
ללא מילים
יאירה.
אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר, ובנוגע ליאירה– אין דבר נכון מזה.
היא חסרה לנו.
בכל פעם שעולה זיכרון ממנה, ישר מגיעה הצמרמורת, מתחיל המחנק בגרון והדמעות נקוות בעיניים.
כשחושבים עליה, מיד נזכרים בצחוק המתגלגל, החום, שמחת החיים והלב הרחב שכל כך איפיינו אותה. כל כך הרבה אור היא הביאה למשרד, שאי אפשר לתאר – עם הקלילות שבה סגרה מקרים, עם הנוהל שלה "לגנוב" מטפלות מהמעסיק הקודם (כל כך הצחיק אותה, וגם אותנו), עם האהבה העצומה שלה לחיים (ולשוקולד), עם ה"יאללה נו" ו"בית משוגעים שלום" – בדיחות שרק אנחנו נבין…
עם כל אחת מאתנו היה ליאירה קשר שונה ומיוחד. היא לימדה אותנו הרבה.
יאירה הייתה קול השפיות במשרד, והדבק שחיבר בין כולנו והפך אותנו למשפחה.
יאירה,
נפרדות ממך באהבה גדולה ובקושי רב, אבל שומעות מלמעלה את צחוקך השפוי, מהדהד אלינו פה למטה. וזוכרות.
ממשפחת "עמל סיעודית"