קלרה קלמן ז"ל – י׳ בכסלו תשע״ב

תגובה אחת

1. אמא שלי או איך שאני קראתי לך בהונגרית – אנויקאם

   לפני עשרים ושתים שנה, כאשר אבא נפטר בגיל 70, לא נפרדתי ממנו כראוי, לא הייתי מוכנה למותו, הייתי בטוחה שהוא יתגבר ויתחזק, כי בעיני הוא היה איש חזק, רק מספר חודשים לאחר מותו, חזרתי לבית הקברות, לבדי, ונפרדתי מאבי האהוב.
   להיפרד ממך אמא זה שונה: פרידה מתמשכת, אך לא פחות כואבת. ראיתי איך את, האישה החזקה דועכת, נחלשת, מאבדת מוטיבציה, ובעיקר שוכחת –אך עם כל זאת ניתן היה לראות עדיין שאת אישה חזקה ודעתנית עד לרגעיך האחרונים .

   ואכן, אם הייתי צריכה לתאר אותך במילה אחת, הרי תהיה זו המילה אישה חזקה, כי רק אישה חזקה יכלה לשרוד את זוועות השואה.
   עוד כשהיית ילדה נתפסת כאחת שיודעת עניין, וסבא שלי, אבא שלך, שהיה סוחר עופות והיו לו יחד עם אחיו שלוש משאיות, לאיסוף העופות, וטלפון בבית – כל זה כבר בתחילת המאה הקודמת, סבא היה מבקש ממך לנסוע באחת המשאיות, לשבת על יד הנהג, ול"שים עליו עין" כדי שלא יגנוב, סבא סמך עליך שתדעי להסתדר. באותה תקופה היית ילדה בגיל פחות מ – 10.

   במרץ 1944 הגיעו הגרמנים להונגריה, את נתפסת בבודפשט, ברחוב, על ידי נער בן 14 ששרת בצלב החץ, יילש, בהונגרית, הנער הסתובב ברחוב במטרה לתפוס יהודים עם הטלאי הצהוב ולרכז אותם כדי להעבירם למחנות עבודה, את לא פחדת, ופנית לעזרת שוטר שהיה בקרן הרחוב, אבל השוטר אמר לך, שהוא לא יכול לעשות דבר, כי הרובה בידיים של הנער. ואז צעדת את צעדת המוות לכוון מחנה מטהוזן, משם זכרו אותך כאישה שאינה נשברת ויודעת להנהיג, ואילו את אמרת לנו שוב ושוב, כי אף פעם לא פחדת, גם אותי לימדת לא לפחד, ועל כך אני מודה לך מאד.
   חזרת לבודפשט ממחנה העבודה. אבא חזר לפניך ממחנה סכסנהוזן שליד ברלין, מחכה לך בתחנת הרכבת, היית רזה מאד וחלושה, דוד אודי זינגר, דאג לך שתכנסי לסניטריום – בו תעלי במשקל ותתחזקי.
   כשהתחזקת מספיק, נסעת עם אבא לסלובקיה, לנמש אוטשה, מקום הולדתו של אבא, שם התחתנתם ושם גם אני נולדתי – הילדה היהודייה הראשונה באיזור, שנולדה לאחר המלחמה.
   סיפרת לי, כי בדיעבד, הצטערת על המעבר לסלובקיה, התנאים בהונגריה, בבית הוריך, היו טובים יותר, אבל את הצלחת לבנות בית חם בסלובקיה ולעודד את המשפחה הקטנה שנותרה לאבא, אפילו קלטת את הבת דודה מגדה לביתכם, כי רוב המשפחה של אבא הושמדה באושוויץ.

   כעבור שלוש שנים, בשנת 49 עליתם לישראל. אמרת לי שלא הצטערת על הצעד הזה. ועם כל הקשיים של העלייה, הצנע, וחוסר ידיעת השפה, טענת תמיד שטוב לך בארץ.

   עד גיל 80 עבדת. בהתחלה עבדת בבית חרושת למצות בלילות, ואחר כך אצל אנגל אבל העבודה האהובה ביותר עליך הייתה עם רחל בתפירה, רחל גזרה ותפרה, ואת היית מסיימת את הבגד. חזרת מהעבודה עם סיפורים מרחל שאכן כולנו מסכימים שהיא אישה יוצאת דופן. כאשר פסקו הלקוחות להגיע, כי העדיפו לקנות שמלות מוכנות, אמרת שחבל, והזכרת זאת פעמים רבות שהיית מעדיפה להמשיך ולעבוד עם רחל עוד שנים אחדות.
   הערצת את רחל, ונוצרו ביניכן יחסי קירבה מיוחדים, כאב לי לשמוע כשאמרת בגיל 88 שאם היית צריכה לנסוע לרחל, לא היית מוצאת את הדירה שלה, כי את שוכחת, איזו גדלות נפש הייתה לך לדבר בגילוי לב על השכחה. גם השימוש במקל היה לפני שהיית זקוקה לו, אמרת שהמקל נותן לך ביטחון. גם לכסא גלגלים התרגלת ללא בעיות.

   אכן, למדתי ממך הרבה. ראשית כל להיות עצמאית ולא לפחד. ובנוסף טיפוח הבית. תמיד אכלנו ליד שלחן מכוסה במפה, ועליה כלים יפים, כילדה, קינאתי בילדים שהיה להם שלחן מפורמייקה, וכלים פשוטים, אבל כשהתבגרתי מצאתי את עצמי נוהגת בדיוק כמוך.

   אבל לא רק המפה , הכלים והסכו"ם היו חלק חשוב בביתנו, האוכל היה חלק לא מבוטל, נכון, כל אחד זוכר את המאכלים מבית אמא כמאכלים טעימים, אבל המאכלים שלך אמא עלו על כולם. גם לאחר שנישאתי וילדתי, הקפדנו לבוא כל שבת לארוחת צהרים, והיה לנו חבל להפסיד ארוחת מטעמים, ובייחוד העוגות המדהימות שלך. כל יום שישי אפית עוגת שמרים גבוהה, ממנה קיבלנו מחצית, תומר ועדי היו הולכים אליך הביתה ביום שישי בערב, כדי לקחת את העוגה עבורנו. לימים, כשנסענו לשבתון לקנדה, תומר סיפר לי כי דאג, איך נעבור את השבת ללא עוגת השמרים שלך. עדי לעומת זאת אהב את עוגיות השושנים, שהיו תמיד במלאי אצלך בקופסא, והוא בחר מביניהן את הגדולה ביותר, עד שהמלאי נגמר, ואז הכנת עוגיות חדשות.

   אמא שלי,
   עד לימים האחרונים שלך, לא פסקת לקרא, גם ספרים וגם עיתון, ודאגת להתעדכן בחדשות. לא שמעתי אותך גונחת, נכון גם לא חייכת הרבה ולא צחקת בקול, ייתכן כי היה זה חלק מהאופי החזק שלך, לא להראות רגשות. בתקופה האחרונה, הרגשת כי את מוכנה להחזיר את המפתחות של החיים, ומיצית את מה שיכולת, הבנתי אותך וכאבתי את המצב.

   תודה לך אמא על השורשים שהענקת לי.

   הגב