בצער עמוק אנו מודיעים על
לקיחתה מאיתנו של
אמנו וסבתינו היקרה
רבקה זוננשיין
הלויה תתקיים ביום ראשון כ"ז בניסן תשע"ג 7.4.2013
בשעה 12:00 בבית העלמין חוף הכרמל (חיפה הישן)
יושבים שבעה בבית המנוחה רח' הס 1, ראשל"צ
המשפחה
בנותיה, חתנה, נכדיה ונינים
7 תגובות
לשולה
משתתף בצערך, שלא תדעי עוד צער.
דובי
תודה דובי
7.4.2013 בית העלמין חוף הכרמל. חיפה.
אימא שלנו
היית אימא טובה, אימא טובה ואמיצה, האימא הכי טובה בנסיבות חיינו. ובעיקר לביאה.
לא היה קיים עבורך הביטוי 'סביבה לא מוכרת'. ובמקרה והגעת אליה, תוך זמן קצר היו לך מכרים, חברים וגרעין אנשים חדש אליו השתייכנו כולנו (כולל אבא) – בזכותך. תמיד עשית זאת בתבונה, בעליזות ובפיקחות רבה; תוך שמירה על זוגיות מופלאה.
אהבת כול מה שאסתטי נאה ומטופח.
היית אישה דעתנית, שאהבה לנצח בכל עימות, זה היה חלק משמחת חייך. ועם זאת היית גם אישה שיודעת את חובתה.
אימא, את תמשיכי להיות נוכחת בכול רגע בחיינו.
עם כל הכאב הלא אפשרי הזה, שלא נראך יותר – אנו משחררות אותך לדרכך בעולמך החדש.
לא קל לבוא לפה ולהיוולד; ולא קל ללכת מפה הלאה, ולמות. ובין לבין מחכות כל הפתעות החיים האפשריות.
בגיל 12 נפרדת מאביך שלא חזר מסיביר. בגיל 17 לערך, פגשת את אבינו, ועבדתם במחנות. בגיל 20 שמעת בעצת אימך להתחתן עם אבא; ובגמר המלחמה וויתרת על האפשרות של חופש הנעורים, שהגיע סוף סוף, והמשך לימודים; נפרדת מאימך, נסעת עם אבא ומשפחתו הלא מוכרת, להתחתן לבד בעיר אחרת (צ'רנוביץ) ולעלות לארץ ישראל. וכל זאת בטרם ידעת מי מאחייך, משה או יעקוב, יחזרו מהחזית הרוסית. משה לא חזר, ואצלנו חקוקה דמותו בעידודך. ושוב, נסעת איתם לבוקרשט לחכות לאישורי העלייה ארצה. בבוקרשט, קרה שאבא בילה אצל הוריו ארוכות ואת מצפה, כמובן מאליו,בחדרכם הצר עם התינוקת ציפורה שנולדה בינתיים. יום חורף אחד, שלג וקור חודרני, עטפת את הילדה בת החודשים הספורים ואת עגלתה, ויצאתן לרחוב לחצות את העיר ברגל. בבית אטל ומשה זוננשיין הופתעו לראות אותך עם העוללת. 'אם אתה אצל הוריך כל כך הרבה זמן, אתה יכול לדאוג גם לתינוקת' אמרת לבעלך. בלי להסתכל ימינה ושמאלה, יצאת וטיילת חזרה לביתכם – זו דוגמא נפלאה לאישה דעתנית. רק לציין, שאותה משפחה לא מוכרת של בעלך, נעשתה ברבות הימים כמשפחתך. קנית בה מקום של הוקרה וקרבה. חמותך אהבה אותך כבת, ואת ידעת לדאוג לה בבדידותה מאוחר יותר במקום בנה. מבוקרשט 'נפלתם' על קפריסין. שם הכרתם את רוזה וישראל שיהיו חבריכם לתמיד. וזהו גם סיפור מקום הקבורה שלך. כשאבא, אהובך, נהרג בתאונת עבודה, כול עולמך התהפך לחלוטין, והיית שרויה בבלבול עמוק, רוזה וישראל החליטו בעצמם לקנות עבורך את המקום הזה, ליד אבא, כדי לחסוך לך עוד החלטה כואבת בזמן אמת.
בארץ התמקמתם במעברה ליד רעננה. אבא עבד בפרדסים ואת טיפחת ילדונת ובית עד כמה שניתן. למעברה הגיעו חבילות בגדים שנתרמו מיהודי אמריקה. מצאת מעיל מדהים לבתך בת השנתיים. אבל, את רצית אותו מושלם, כמו ילדתך היפה. לאחר כביסה דקדקנית, מצאת אישה שתתאים את מידותיו לציפורה. ברם, לא מצאת מגהץ במעברה, והרי הקמטים הטבועים במעיל עשו את כול הדרך מאמריקה וזה ממש לא התאים לאישה שכמוך. הסתכלת על השדות שסביב ומעבר להן אל הריבועים הקטנים והלבנים של בתי רעננה. השארת את הילדה בהשגחת רוזה, וחצית את האדמות והשדות ללא שביל. בחרת אחד הבתים ונקשת בדלת. האיש לא הבין כלום משפתך, לא נראית לו והוא סגר הדלת. את הדלת השנייה פתח גבר שלא הבין מילה מדבריך, אך הבין את הכוונה. הזמין אותך להיכנס, שם פחמים במגהץ, הגיש לך שתייה, וגיהץ בעצמו את המעיל. בקיצור, את יצאת עם מעיל זורח; בתך הייתה היפה ביותר במחנה, ובעלך השתגע מדאגה על מעשייך. וזו דוגמא נפלאה לאומץ ואהבה לאסתטי.
2
המשכתם לקריית בנימין, שם נולדה שולה הקטנה, כשציפורה הייתה בת חמש. ואח"כ לקריית חיים. אנו מזכירות את כל המקומות הללו, משום שמכול מקום היו לך זיכרונות של חיים תוססים וקשרים עם טיפוסים חדשים. תמיד התערת.
כשהיית כבת 35, נפרדתם מקריית חיים לקראת מציאת מקום פרנסה מבטיח בחולון. עוד שטח ארץ חדשה. וגם שם, תוך זמן קצר היינו כולנו חלק מקהילת אנשים תומכת – בזכותך.
בגיל 40, בשיא חלומכם, התהפך עולמך כשאבינו, אהובך וחברך לחיים, נהרג באותה תאונת עבודה. ואת, לבדך, יפהפייה עם שתי בנות.
וזה הרגע בו הגיחה דמותך החזקה, עם כול קושי שעמדת בו.
יצאת לעבודה – כשמעולם לא עבדת. הבית לא נפגע כהוא זה משלמותו וללא שום עזרה שלנו. אני, שולה לא הייתי כל כך נחמדה, בלשון המעטה, וציפורה סיימה צבא והחלה את הלימודים בירושלים. עבדת עבודה מפוצלת בעיר אחרת, ובצהריים חזרת הביתה לקבל אותי, חוזרת מהתיכון. תמכת בבנותייך ובסבתא בדרכך היחידה, אולם לבד.
לימים, נולדו נכדים ונינים – ואת התפעלת שקם שבט, לך ולבעלך גרשון. הזוגיות עם אבא נכחה כל הזמן. הגעגועים אליו מעולם לא עזבוך.
עבור הדאגה לכול נפש נוספת את וויתרת על רצונות ושאיפות.
ואז פתאום, לפני כשנה, תודעתך מיקדה בבת אחת את ההבנה לכוח שהנחה אותך אינסטקטיבית כל חייך – העוצמה שבוויתור.
אמרת: 'מי שמוותר – זוכה'. הנפת יד קפוצה של כוח, והוספת 'ואני זכיתי להרבה מאוד'.
אוהבים ואוהבות,
אנו – כל השבט שהקמתם:
צפורה ובעלה גדעון
שולה
גרשי מיכל יואב מאי – ובני זוגם
תמר נעמה עמית אייל אביתר ואימרי
לימדת אותנו בדוגמא אישית – תודה. תנוחי בשלום על משכבך על יד אלוף נעורייך .
3.3.2013, בי"ח אסף הרופא, צהרים
תבוא אליו
חמישי לפני שבועיים
חשה כל הלילה בחזה.
מהר
מהר
בבוקר הזדרזה
באטיות כואבת
למספרה.
יפה ומסודרת
תבוא לאהובה.
'יש לו כבר אחרת'
חלפה בה מחשבה.
היא כמעט נגררת
לבנת שער וישישה.
'הו לא!'
נאנחה במחאה
עיקשת וחורשת.
'החזקתי בו
כול חיי
הלך בן ארבעים ושבע,
אבל, אתי הזדקן.
בחלומי הופיע
בהקיצי התערב
בלילות שאל לשלום הבנות
ובימים יעץ עצות.
הערמתי עליו
דבוקים נשארנו,
לא פרם שמלות זרות'.
הם כמעט כבר נגררים
לבני שער וישישים.
ובבוא היום
תבוא אליו
יפה וצעירה כמו פעם.
לאריסה ביקשה למסור לך
'שתהא האדמה עבורך כמו פוך'
וכן … שהיא השאירה עבורך את אוזני ההמן על ידית הדלת
אותם הבאתי לבית החולים, וניסינו לנחש של מי הם, לפי הטעם.
וכן…. שהיא מאוד דאגה, וידעה שמשהו לא ברור קורה, ועוד יומיים
לפני שנתקלה במודעת האבל עלייך, בפתח הסופר, לא נתנה את כל הקנישלאך
לנכדה, כי 'זה בשביל ריבה' – אמרה לנכדה.
וכן מסרה שהעריכה אותך מאוד מאוד. כמו שרוסיה מאריכה רוסיה.
היינו איתך גם כול השבוע הזה – השבעה.
היינו בביתך, הבית של אמא שלנו.
והיית חסרה, חסרה, חסרה …
היה מוזר להשתמש בביתך בלעדייך. את שכה דאגת לו.
מצאנו בית מאוד מטופח ומלא חיים.
כול דבר במקומו, כול חפץ נקי ומריח לעילה.
ציפורה הפשירה בישולים שנשארו במקפיא, 'יש לי עוד קצת אימא' אמרה.
נכדייך ונינייך התארחו פה, והצטרפו ל'עוד קצת סבתא' – אכלו קציצות, חצילים, ופתרו תעלומות של קפואים לא ברורים. גרשי היה הידען העיקרי.
דויד הודיע שאביחי מתחתן, לא ברור אם ניסע.
עברנו על כמות עצומה של צילומים, עוד מאז שאבא היה ילדון קטן; שיתפנו את הבאים לנחם בתמונות אלו בהתרגשות שלהם ושלנו. באו גם הילדים של בת שבע, אהרון שושן של רבקל'ה, חיים ולאה זוננשיין עם הבנים, אביגדור, ועוד …יצחקל'ה של זלמן, אמר שאת האישה הנפלאה ביותר כדי לשמש לנו מליצת יושר למעלה, חזקה ומגינה.
אנו זקוקים לך לזיהוי כמה תמונות, ולסיפורים שמאחוריהם. ועכשיו מגיע תורם של המשפטים 'היינו צריכים… למה לא שאלנו… למה לא עשינו… ועוד'
אנו מאוד אוהבות אותך. ושמחות כל כך שליווינו אותך בצמידות בחודשיים אלו. היינו מאושרות לראותך עימנו אחרי חודש בית החולים גרה עם שולה ומאי, אך עטופה בכול המשפחה שלך. אנו יודעות שהרגשת את כול החיבוק האדיר שהענקנו זו לזו לזו. אנו מצטערות על כול מה שלא עשינו עבורך עוד בחייך; את עשית בשבילנו הכול.
נעלה אלייך ביום ראשון, ונשתדל שתהיה לך מצבה אותה תאהבי יחד איתנו. אבל, את כבר כנראה בדרכך החדשה והשונה.
עוד מעט נכתוב לך את פניני הלשון של נינייך. גם הם מדברים וחושבים עלייך.