שגיא ברנשטיין ז"ל

2 תגובות

1. כאב גדול.

   הגב

2. אני לא מצליחה לקלוט שככה 'נקצבו' חייו של שגיא,
   כה קצרים… וסופם סבל ומכאוב.
   וכואב לי עליו, וכואב לי עד בלי קץ עבור דליה ואורי -הוריו,
   וכואב לי, כאחות אוהבת בעצמי, עבור מיקי -אחותו וגל -אחיו,
   ובלתי נסבלת יתמות רז -בכורו ושיר וסתיו – ילדיו!
   וכואב עבור אילת -זוגתו עשרות שנים.
   כואב לי כ"כ האבדן הזה.
   איזה חלל שחור לאוהביו.
   רואה תמונות קצרות מסיטואציות חד פעמיות –
   בהיות שגיא הבן של אורי ודליה, חברים אהובים כ"כ וקרובים של הוריי:
   בן שנתיים בערך -אוכל בטעות פלפלים חריפים…
   גם עכשו כשאני כותבת, אני זוכרת את פני הפעוט האדומות מחריפות ואת הבכי…
   או, בפיקניק ביער בן שמן, בחוף פלמחים…
   הנה שגיא כבן 5, ואימי שומרת עליו בביתנו
   ומשכיבה אותו ואותי במיטת ההורים למנוחת צהרים… ואנחנו משתובבים וצוחקים…
   ושגיא כ"כ מתוק, ועיניו הכהות נוצצות.
   זוכרת את הבתים הראשונים שבו גרה משפחת ברנשטיין – כששגיא תינוק, פעוט… ילד רך
   ואח"כ עברו שנים…
   החדר של שגיא, בכחול-תכלת-צהוב(?) בדירה הראשונה ברעננה…
   והנה, בבית השני, ציור של פני סבו -אבא של אורי-
   ששגיא, הילד הצעיר (נדמה לי שבן 8), רשם בדיוק ובאופן שאין לטעות בעילוי הכשרון.
   הפגישות ביננו הילדים (לא בין ההורים) – הלכו והתמעטו,
   ובמעט שבהן – שגיא היה שקט ומופנם. ביישן.
   אבל תמיד התעדכנתי:
   צבא והאירוע הלאומי… הזוגיות עם אילת… הנישואים…
   לימודי האמנות (גרפיקה)… העבודה עם אמא-דליה…
   הילדים שנולדו…
   לאחרונה, ראיתי את שגיא לרגע בהלוויה של חבר טוב (ה.) של הורינו.
   זה היה לפני מספר שנים.
   והחיים המשיכו עם בשורות…
   יום אחד, הלב נפל, כששמעתי מאבי על דבר מחלתו חשוכת המרפא של שגיא.
   עבורי ועבור אחיי, "אורי ודליה" זה סוג של "מושג" משפחתי,
   זה חלק בלתי נפרד מהוריי ומחברות אמת (עם קבלות!) בת כ 50 שנה!
   לכן משפחת ברנשטיין: אורי, דליה וילדיהם שגיא מיקי וגל – הם חלק מממני ומעמנו.
   בבשורת האיוב הנוראה הזו, הלב אומר שאיבדתי בן משפחה.
   וליבי בוכה מרה-מרה על המכאוב שידע שגיא,
   על מכאוב בני משפחתו כלם וכל אחד מהם לחוד
   על האבדן והחור המדמם שנפער בחייהם ובליבם.
   וזה לא נתפס, פשוט לא נתפס שככה…

   הגב