אבלים: אשתו: שולמית גיבנט, ילדיו ובני ביתם: עמיחי ונירית, ורד ואהוד, אריאל ולי היא, ונכדיו: תומר, עידו, הילה, אילה, אלון, אמיר וזהר.
ההלוויה תצא ביום ד' ה- 05.10.16, בשעה 11.00, מבית ההספד קהילת ירושלים בדרכה אל בית עלמין גבעת שאול, ירושלים.
יושבים שבעה ברחוב חרל"פ 1, ירושלים, בין השעות 10.00 – 14.00, 16.00 – 20.00.
4 תגובות
הכרתי את דר' יורם גיבנט עוד לפני שהיה דוקטור בבית הספר לרוקחות במחלקה לפמרקוגנוסיה במגרש הרוסים. בהמשך היינו בקשרים מקצועיים כאשר עבד ב"עזרת נשים". יורם שייך לזן אדם שכבר איננו. איש ישר, טבול בים של ערכים, ערכי מוסר, ערכי ציונות ומה לא, איש חכם מאד ונעים לבריות. כל פעם שהגיע למשרד הבריאות ואמר שלום אורו עיני מול דמותו המחייכת.
יהא זכרונו לברכה ולדוגמא לכולנו.
בתיה הרן
ד"ר יורם גיבנט – כמה עצוב שהלכת מאיתנו! אני מכירה את יורם מימי בית הספר לרוקחות. עבדנו יחד בעזרת נשים והיינו חברים טובים. בחור מקסים. לבבי וחכם. עמית נפלא. יורם הציע לי להיות ממלאת המקום שלו בבית המרקחת בעזרת נשים. ידי רעדו מול גודל המשימה. להיות בנעליו זה היה אדיר וקשה מנשוא. שוחחנו על הכל. הוא היה איש משפחה למופת וכל כך גאה במשפחתו! היה לו תחביב של מכוניות ישנות וגם על תחביב זה לא פסחנו בשיחותינו. היה לו ידע מקצועי נדיר. כאשר נזקקתי לחוות דעתו המקצועית בעת שעבדתי ברשות למלחמה בסמים כמדענית הראשית שם הוא הגיש לי עזרא שרק הוא ידע לתת. מקצועי ואדם נדיב וידען.
מצאנו את עצמנו מוזמנים לא אחת לביתו היפה. על בית זה בעת בנייתו גם כן שוחחנו.
היה לי הכבוד לפגוש בו ובשולה אישתו המקסימה רבות לא רק בביתו ובמקומות העבודה אלא גם בעת שהיינו יחד בהצגות בחאן.
יש לי לב מלא בזכרונות על איש שהייתי רוצה לפגוש בחיים שוב ושוב
בדידיות עד אין סוף
רחל בר המבורגר
סבא יורם היקר.
מאוד עצוב לי שהלכת מאיתנו ולא תחזור אני עצובה ועדיין בוכה כשאני ימות אני מקווה שניפגש שם למעלה בגן עדן אני אוהבת אותך וגם יאהב לנצח נצחים אתה סבא מקסים יחמוד והכי טוב וכייפי שהיה לי! אני רוצה שתגור אצלי בבית ושאף פעם לא תמות גם אם לא תגור אצלי מצידי אפילו תגור בח"ול ותבוא לביקורים אבל הדבר היחיד הוא שלא תמות הייתי רוצה לבוא ללוויה שלך אבל לא הסכימו לי אני מקווה שתבוא לבקר אותי אפילו כרוח רפאים ובחלום זה גם אפשרות אני רוצה שניהיה ביחד לנצח נצחים רק עוד חיבוק אחד, רק עוד נשיקה אחת, רק עוד טיול אחד, רק עוד פגישה אחת, עוד ארוחה אחת, יום הולדת אחת, חג אחד.
מקווה שתחזור ושלא תלך שוב הייתי רוצה להקים אותך לתחייה (אם זה היה אפשרי אז על השנייה הראשונה).
הדבר היחיד שאני רואה מולי זה זכרונות, בכי,וגם המון המון עצב ואבל.
אוהבת אותך עד אין סוף!.
מאילה נכדתך האוהבת.
אבא יקר
קשה לי לחשוב עליך במונחי עבר ויותר מכך איך דעכת מולינו במהירות תוך ארבעה שבועות כשאנו חסרי אונים. אבל מתוך הקושי הזה אני בוחר להביט על הכוס המלאה.
על העובדה שעד הסוף היית אדם בריא ועצמאי שחי חיים מלאים: הרי רק לפני חדשיים החלטת סופסוף בגיל 79 לעשות טובה ולצאת לגמלאות…
אני בוחר גם להביט על המשפחה המגובשת שהקמת שאוהבת עד היום להתכנס ביחד, על האהבה והאכפתיות שהקרנת תמיד ושגרמה לי להרגיש תמיד מוגן – גם כשהייתי למעשה כבר עצמאי לחלוטין …
אני מעדיף לזכור דווקא את הצדדים ה'ילדיים' שהיו בך, בעוד אמא היתה הדמות המאופקת והשקולה, אתה הרשית לעצמך לשחרר קצת רסן וזה במידה רבה היה גם הקסם שלך
אם זה להוציא כסף על צעצועים טכנולוגיים יקרים שלא תמיד עבדו כמו שצריך,
אם זה להכנס במהלך טיול רגלי בשכונה עם אמא לתוך רכב "אקראי" אל מול עיניה המשתאות ורק אז לבשר לה שזה הרכב החדש שזה עתה קנית,
אם זה לקחת את הילדים בבוקר שבת לטיול שגרתי באוטו ולמצוא את עצמי תוך שעה במטוס לסיני כשעוד היתה בידינו…
או בכך שהסכמת ללא ויכוח לממן לי בזמנו רשיון לאופנוע רק כי זכרת איך אתה רצית בכך ואביך לא הסכים…
אזכור אותך כאיש חכם, צנוע, אמיתי, ישר ובעל מצפן מוסרי יוצא דופן, אחד שלא סובל התנשאות וגורם לכל אדם להרגיש נוח לידו. אני זוכר למשל את הלבורנט העולה-החדש והבודד שהיית מקדיש לו זמן על מנת ללמד אותו עברית. בשבילך זה היה אקט מובן מאליו של אנושיות ואולי קצת חמלה… לימים הסתבר לך עד כמה היה זה עבורו עולם ומלואו…
זוכר גם שסיפרת על חברך ללימודים באוניברסיטה שכל המחזור כמעט החרים אותו על זיקתו לתנועת אל-ארד ואתה בחרת לפעול נגד הזרם כיון שזה לא מוסרי להחרים אדם על דעותיו
לבסוף אזכור אותך אבא כירושלמי שורשי – שנולד וגדל בנחלאות בתקופת המנדט ולאחר מכן בתקופת המצור והצנע, שלמד בגמנסיה העברית והיה בשבט מצדה, שבזמן שרותו הצבאי שמר על מובלעת הר הצופים מחופש לשוטר ובהמשך למד באוניברסיטה העברית הקים משפחה ובית בירושלים וחי בה את כל חייו
אני כבר מתגעגע…