אורי כץ ז"ל – כ״ב בניסן תש״פ

תגובה אחת

1. כל כך עצוב שאורי מת. תמיד חשבתי שהוא יהיה שם ויום אחד נשוב ונדבר וזה יהיה טוב. הכרתי את אורי בשנות ה-70, כשהייתי סטודנטית לביולוגיה ועבדתי למחייתי במחלקה לזואולוגיה, שהייתה אז במגרש הרוסים, בחצר אינטימית ונהדרת, שנתנה אפשרות להכיר את כל שוכניה, לטוב ולרע.

   להכירו טוב יותר זכיתי כאשר היה מדריך שלי בקורס לפיזיולוגיה של בע״ח. אורי היה אחר, לא סגור בדלת אמותיו של מדע וזה היה קסם. הקסם הגיע לשיאו כאשר יום אחד, בהגיענו למעבדה, אורי הושיב אותנו והודיע שהיום נלמד איך עושים פרסקו. ואז ישבנו כולנו במעבדה, שהיתה בעצם מרתף בבית התנ״ך במגרש הרוסים, וצפינו באברהם אופק מצייר על הקיר ומסביר. במשך שנים היצירה היתה שם ואני חלמתי כמה פעמים שאני באה ומורידה אותה ודואגת שתישמר… מעניין אם היא עדיין שם. כך זכיתי גם להכיר ולהוקיר את אברהם ואת הידידות המיוחדת שהייתה בין אורי לבינו.
   כשהייתי מגיעה לטכניון, תמיד חיפשתי את אורי ומדי פעם אף מצאתיו. זכיתי לטלפון ממנו, לאחר שהתפרסמה כתבה בעיתון על הפעילות הפוליטית שהתקיימה בחממה הלימודית בעין שמר. העיתונאית ציטטה את דברי, כאשר השוויתי בין "מינים מתנחלים" (מושג אקולוגי, נושא שעבדתי עליו במחקר בתקופת התואר השני, אחרי מלחמת יום כיפור האיומה, וגם המעבדה בה הייתי שכנה במגרש הרוסים) לבין ה"מתנחלים שלנו" (אבוי) שזכו לשם המכובס "המתיישבים". אורי היה נרגש מן ההשוואה, חיפש את מספר הטלפון שלי ושוחחנו. מעבר לכך ששמחתי לשוחח עימו, הוחמאתי עד מאד.עדיין הייתי הסטודנטית הצעירה והוא המורה, למרות שאני כבר הייתי PhD ומעל גיל 50.
   כל כך רציתי לדבר איתו שוב ואני מצטערת שלא עשיתי זאת. משתתפת בצערכם מעומק ליבי.

   הגב