מרדכי (ביון) יבניאלי ז"ל

6 תגובות

1. אנו דואבים עם דריה,בן ורועי והמשפחה
   את לכתו של ביון,
   הוא היה לנו: שכן"קרוב",בעבר וחבר טוב,
   תקצר היריעה מלפרט את כל מעלותיו,
   בעיקר : היה "מענטש"!
   אהבנו אותו מאד,
   וכבר מתגעגעים אליו
   אביבה, יואב,הראל וב"ב קין

   הגב

2. בכאב גדול אני ובני משפחתי מצטרפים למנחמים את בני משפחת יבניאלי על ארבעת דורותיה. מרדכי בן דודי היקר, ליווה את חיינו מיום הולדתנו- הווה לנו מודל לחיקוי בשל מעלותיו והישגיו. דריה הנפלאה, הילדים והנכדים הממשיכים את רוחו – לבנו עמכם.

   הגב

3. תנחומי מעומק הלב לדריה ברק הדר רועי ובן. היתה לי הזכות להיות דכן במשך שנים רבות וחבר עוד יותר זמן. איש יחיד במינו היה ביון וההגדרה כי הוא היה האיש הצעיר ביותר מבין חברי. אותות הגיל לא ניכרו בו וחוכמתו נועם הליכותיו ןהיכולת הנפלאה למצוא בכל נושא ענין ולדעת ל"פרק" כל סוגיה ולמצוא בה את העיקר היתה מתכונותיו המובילות. אולי סבב ההורות השני עם בן ורועי הותירו אותו צעיר וכך נזכור אותו לעולמים.הוא יחסר לנו מאד ואנו בטוחים שהתכונות הנפלאות שלו הונחלו בילדיו. עצובים וכואבים אתכם. אין עוד אנשים כאלו. יואב

   הגב

4. לדריה, ברק, הדר והילדים, תנחומינו העמוקים על אבדה כל כך גדולה. הייתה לי הזכות הגדולה להכיר את הדוד מרדכי. תמיד אזכור את הדוד מרדכי עם החיוך, החן והשמחה שהיו בו. היו חזקים. טלי וערן.

   הגב

5. דריה, לך ולבני משפחתך,
   תנחומים על מות מרדכי אישך.
   יורם נוצ ר

   הגב

6. ביון – כך נקראת בפי כל, ויש כאלה שלא יודעים את שמך הפרטי (האמת שלא אהבת אותו). ביום שלישי, נקטעו באחת 63 שנות חברות אמיצה. היינו חברים בלב ובנפש ולא נפרדנו כמעט לאורך אותן שנים. היא החלה עוד ב-1949 אחרי מלחמת השחררור, בה השתתפנו כילידי 1931, אחרי סיום השביעית.
   אחרי סיום הצבא, בה השתתפת כקצין ארטילריה ("גיזר" בשפתך) היית תקופה של התפרקות מכל עול, נערות ומסיבות.
   בשנת 1952 התקבלנו לטכניון ושכרנו דירה יחד עם אורי ועמי. מה שנקרא ביננו: "הקואופרטיב". גם בטכניון היו איתנו כמה חברים: פניקר, צ'ומסי ומושיך. שלוש שנים הצטופפנו בחדר אחד- סובלים איש את משוגות רעהו. באינטינמיות, בשפשפוך בבחינות (דווקא הצלחנו, בהחלט, לא רע) ובמטבח הצנע כשהמנה העקרית היא כרוב עם זבדה. בשנת 1955 נסענו יחד לנורווגיה בחילופי סטודנטים וחרשנו את אירופה באכסניות כשאנו ניזונים מספגטים. אחרי הטכניון נסעת לבוסטון לעשות תואר שני ב MIT . ובחזרתה שוב נקשרו החיים כששני נשואים והילדים קשורים ביניהם. הפכנו בעצם למעין "בורגנים קטנים", מה שנקרא היום מעמד בינוני. נהננו מטיולים בארץ ובחו"ל וממפגשי החבר'ה. נפגשנו שוב בעבודה באמקור. בעצם בזכותך התחלתי הרפתקאה זו בשנת 1971. נסעת לארצות הברית עם דריה, חרשת אותה מחוף לחוף והקמת את הבסיס ל-amcor group החברה בארצות הברית.
   בשנת 1980 נסעתי בעקבותך למספר שנים, ונעזרת רבות, הן בנסיון, בעצות ובקשריך עם הסוכנים (סודקוב). בשנות ה-90 התבססנו בארץ, חברה מגובשת, עד שהתחילו האסונות הראשונים: תחילה עמוס ולאחר מכן, אשתי דליה, ואחרי מושיך, צביקה ושרה סירוטה, דוחה, צ'ומסי ואביב. מקבוצה של שישה שנשבענו להלפגש כל שבוע לארוחת צהריים, לדסקס ולפתור את בעיות המדינה והעולם, נשארנו בשנים האחרונות- ארבעה. שלושה סובלים וחבולים עם בעיות רפואיות וביון הבריא כמו סוס, שאפילו רופא שניים לא ראה בחייו. שתילים וחורים היו בעיניו סוג של גננות. והנה ממקום לא צפוי נופל עליך הרעם ומכה בך בפתאומיות. כמדומני, נישואיך לדריה ארכו 35 שנים פלוס מינוס. כשהתחתנת נתת לעצמך 10-20 שנים טובות והנה זכית להרבה יותר. לא שחסרת דאגות לרועי בנערותו לבן שנפגע בתאונה, למירה אחותך ואפילו להדר ולברק בתקופות מסויימות. היית איש משפחה נהדר ובעזרת דריה התגברת על כל המכשולים. רוח ההתנדבות לא פסה ממך. לימדת בבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. היית חבר ההנהלה במוסד של מירה שהפך מוסד לדוגמא ולמופת.
   תמיד הערצתי את חדות המחשבה שלך ואת כישרונותיך הרבים. בנסיבות אחרות היית מגיע לגדולות. אני איבדתי את החברה הכי טוב שלי. נגמרה תקופה בחיי.

   דובל'ה

   הגב