בנימין (בניה) זרחי ז"ל

תגובה אחת

1. בסוף מרץ 2015 בניה זרחי נאסף אל אבותיו.
   זקן אנשי נהלל בן הדור השני יליד כ' תמוז 1916,טרם שהספיק להגשים את יעדו האחרון – להגיע לגיל 100.
   עתיר מעשים וזכויות היה האיש המיוחד,חפץ החיים הזה,שהלך כמאה שנים
   עם ההיסטוריה רבת המאורעות, ונהייה בחייו כספר זיכרונות פתוח.
   מלא חוויות התרגשויות ומאבקים לתקומת העם והעולם, כשזכרונו המופלא ליווה אותו כל ימי חייו מגיל הגן.
   הוא משך בעט ובמחרשה כתב, חלם ותיעד.
   באמצע שנות השמונים לחייו,למד לתפעל מחשב,והתמוגג לשוב ולהיזכר באמצעותו בשירי הבריגדה,
   מתקופת התנדבותו כחייל במלחמת העולם השנייה.
   אז גם כתב ספר זיכרונות מרשים עם המפה הגניאולוגית ותמונות כל קרוביו ויקיריו,
   החל מדורות ראשונים, וסיפר על קורות משפחתו.
   בניה הגשים בדבקות את האידיאלים והערכים של הוריו זרח וציפורה, ולא סטה מהם אף לרגע אחד.
   כך הנחיל לשלושת ילדיו רותי, נחום וישי ולצאצאיהם,שהיו נאמנים לו במסירות שאין למעלה ממנה.
   הוא הרבה לקרוא ספרים, לא ויתר על העיתון היומי ועקב על האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה.
   הוא זכר שמות מהעבר בפרטי פרטים וידע לשחזר כל עניין עליו נשאל.
   כל ניצוץ נהיה בן רגע מסלול ארוך ומרתק כאילו אירע עכשיו.
   הניגוד הכי גדול במאגר האנושי שקראו לו בניה,היה השתקנות שאפיינה אותו. האיש המופנם והביישן לא חדל להתבונן ולחשוב ברגישות גדולה. הוא לעולם לא התחנף, לא נדחף, לא היה עסקן והצניע לכת.
   עיניו ראו ואוזניו שמעו,וליבו שמר ואצר כבור סוד שאינו מאבד טיפה.

   בניה לא עזב אף פעם את עקרונותיו שהושתתו על עבודת האדמה ואהבתו לשדות שבעמק.
   שיקול הדעת שאפיין אותו,חריצותו המופלגת, ותכנון מתמיד של העתיד.
   איש מאופק, סקרן, סבלני, מעמיק חקר עם נפש של סופר.
   אסונות רבים פקדו את חייו. טרגדיות איוב, שלא הניחו לו עד אחרית שנותיו,
   ובכל זאת רוחו נשארה איתנה כאור גדול שסוכך וגונן על בני משפחתו.
   בשיחות איתו תמיד היתה אירוניה סלחנית מלווה תדיר בבת צחוק
   שהעידה על כוחות נפש עצומים ששמרו עליו והאצילו ממנו לכל יודעיו.
   הכרתי את בניה ויונינה ז"ל משחר ימי, כשרק למדתי ללכת.
   הייתי באה אליהם עם סל נצרים קטן ומבקשת "קוקייה".
   הסוכריות ההן השאירו את חותמן המתוק לעולמים. ובניה הזכיר לי את הביקורים ההם כעבור שישים שנה.
   באחת הפעמים כשאמרתי לו בטלפון "להתראות" הוא השיב: "אם אני לא אעלם"
   בדיוק אותן המילים שאמר לי אבי אחיה ז"ל לפני עשר שנים.
   לפני שבועות ספורים צלצלתי לבניה בפעם האחרונה,דיבורו רעד,
   אבל מהר מאוד שב לחיוניותו המוכרת בקולו הבוטח והקולח.
   היה לו עץ פקאן רב פארות בחצר,אותו נטע בעצמו אי אז. בכל הזדמנות נהג להזכיר את עץ גאוותו.
   נראה שבסתר ליבו השווה את עצמו לעץ הזה. שאגוזיו נפלו לארץ וכיסו את האדמה מרוב העומס.
   בפעם האחרונה כשאמרתי לו בטלפון "להתראות"
   הוא השיב בצלילות מחשבתו הבהירה,ואמר: "להתראות בזמנים טובים מאלה".
   טרם שנפטר ביקש להיקבר בבגדי החקי הנצחיים שלו,כממשיך את הדרך קדימה,ומורה אותה לבאים אחריו.
   ת.נ.צ.ב.ה

   הגב