בכאב עצום ותדהמה, אנו נפרדים בטרם עת מאבינו וסבינו האהוב,
"מושקה של החבר'ה", יפה הבלורית והתואר,
שערכי הרעות, המוסריות והחסד היו תמיד כנר לרגליו.
ההלוויה תתקיים ביום ד׳ ה-22.6.2016 בשעה 16:30
בבית העלמין ירקון בשער הגאולה
ניחום אבלים החל מ-14:00
בבית משפחת גלוסקא, ברחוב מויאל 16, צהלה, תל-אביב.
נודה לכם על השארת תגובות, סיפורים עם זכרונות ממנו למען הדורות הבאים
בתודה מראש המשפחה
החברים בפרלמנט של אבי בנדר אבלים על מותו.
המנוח היה לוחם האצ"ל.
בשם החבורה: אבי בנדר, צורי שגיא ורפי איתן אבלים ומנחמים את המשפחה על פטירת יקירם.
המנוח היה יו"ר חבורת אבי בנדר ומספר סיפורים.
12 תגובות
ענת אהובה
שלא תדעי צער משמיים תנוחמו
ענת היקרה ולכל המשפחה
אתם נפרדים מאבא סבא ענק
ראיתי את המודעה בפייסבוק של אבן יהודה ורציתי להכירו מקרוב
ואכן האינטרנט סיפק לי מידע רב על אבא של ענת שעצמה היא אישה מדהימה
וסבא לשיר שמרכזת בצינעה את הקהילה שלנו
משפחה יקרה, שלא תדעו עוד צער
חיבוק,,,אורנה דקל
לירון, ענת, אמיר ורז היקרים,
הלך לעולמו אביכם מושקה ז״ל, בן הזקונים של סבא וסבתא אידלסון, הצבר הראשון במשפחה, שחי בתל אביב הקטנה וחווה את החיים במלואם.
סיפור חייו קשור בהווי של אנשי הבוהמה והיצירה התרבותית התל אביבית.
משתתפת בצערכם העמוק,
בת הדודה עדי.
ירון,ענת,אמיר ורז,בני דודי היקרים!
ראשית,תנחומים על פטירת אביכם היקר,דוד מושקה היקר שלי/שלנו
כל מה שנכתב ונאמר על האיש היקר הזה,הכל נכון.
איש מיוחד,טוב לב,מאיר פנים,חייכן ותמיד שמח בחלקו.
דמות מיוחדת בנוף ארצנו ,תל אביבי בנשמתו נולד וחי בה חיים מלאים.אהב את תל אביב ואת מה שיש בה,שוק הכרמל,בתי קפה ומרכזי תרבות מגוונים. הוא נגע בה והיא,נגעה בו!
עם פטירתו הסתיים פרק חשוב בתולדות משפחת אידלסון,הנצר האחרון של בני אסתר ושלמה אידלסון זצ"ל.
נתגעגע אליך דוד מושקה
אהלן דורון, מה שלום שושקה ויהודית (אחיותי), מה שלום מוישה מרממלשטיין (דוד של אשתי שיחד שרתו על אוניה בצי במלכותי הבריטי בימי טרום המדינה)ומכאן מתחילים הסיפורים על הבילויים המשותפים באלכסנדריה….
זהו מושקה דודי האהוב, הנער הנצחי, אבן יסוד בחיי המדינה שבדרך, מלחמת העצמאות ואלו שאחריה, אושית חברה ותרבות תל אביבית במשך כמעט 90 שנה.
חיים מלאים ועשירים הגיעו לתחנה האחרונה, אך דור ועוד דור ממשיכי האהבה הגדולה עם דודה מרים, ממשיכים את המסע המפואר.
ירון, ענת, אמיר ורז, ליבנו אתכם.
רחלי ודורון זהבי
ענת חברתי , לא זכיתי להכיר את אביך רק קראתי עליו וראיתי אותו על המסך לאחר ששמעתי שהוא נפטר.. אבל משהו בזיק החיוני הזה ובנפש הצעירה ותאבת החיים הזו – נדמה לי שיכולתי לראות גם בך 🙂 שולחת לך חיבוק גדול, בכל גיל זה קשה להתייתם כך. מן השמיים תנוחמי
אדם יפהפה, מבפנים ומבחוץ. אין הרבה כאלה.
תנחומים למשפחה היקרה של מושקה המדהים שהיה ידיד משפחת רוכל. מנחמים הילה, אסא וירון בניו של משה רוכל ז״ל. הוכינו בתדהמה לשמע האיש מושקה שייזכר כאדם נצחי בזכרוננו.
הספד למושקה 22.6.2016
ידידי וחברי מושקה, קשה לי, רק לפני מספר ימים ישבנו במכון ויצמן בארוחת צהריים יחד עם מדענים דגולים ואתה הקסמת את כולם בסיפורים של אנשים ואישים מראשית השנים של מדינת ישראל הקשורים להקמתו של מכון ויצמן.
נפגשנו לראשונה במבצע דני, בכיבוש לוד רמלה ביולי 1948.
אני הייתי אז קצין צעיר בחטיבת יפתח פלמ"ח ונשלחתי על-ידי קצין המבצעים
של החטיבה משה׳לה קלמן לתאם בכיבוש לוד בין חטיבת יפתח לחטיבה המשוריינת בפיקודו של יצחק שדה, כאשר לכיבוש לוד נשלח גדוד בפיקודו של משה דיין
כאשר נהגו של משה דיין היה מושקה אידלסון.
הגעתי לאזור ההערכות בבן-שמן של גדוד השריון שהיה מורכב בעיקר מחצאי זחלים, קומנדקרים וג'יפים.
משה דיין ישב בקומנדקר (ג'יפ גדול) ומושקה על-יד ההגה, פניתי למשה דיין בקצרה, תאמנו את הדברים ואז אמר משה דיין "תעמוד בקשר עם מושקה".
מושקה ידידי, תמיד חזרתי וחשבתי מאין שאבת את החוכמה את החדות לניתוח מצבים ואנשים.
משפחתך, משפחת אידלסון שמוצאה מיהדות מרכז אירופה כמו ליטא ואוקראינה, שם צמחה הציונות של המאה התשע-עשרה, במקביל לתנועה החסידית (חב"ד) .
כאשר אני בוחן את דרכו של מושקה, החינוך הראשוני בביתו, המגורים בתל-אביב הקטנה בסמיכות לשכנים ושכונות ערביות ויותר מאוחר את השרות בצבא הבריטי במיוחד השרות בצי הים הבריטי, מצרים של מלחמת העולם השנייה וכתוצאה מכל אלה נולד מושקה המלא ניסיון דובר ארבע שפות, אידיש, ערבית, אנגלית ועברית. אדם המקדיש את עצמו למאבק הציוני בבריטים ובוחר להתגייס לאצ"ל, תקופה שבראשיתה מערכת ארגונית משותפת להגנה, אצ"ל ולח"י תחת הכותרת של תנועת המרי העברי, כאן מיישם מושקה את ניסיונו ויכולתו, משתתף בעשרות מבצעים ובאופן טבעי נכנס באופן אורגני במלחמת העצמאות לחטיבה בפיקודו של יצחק שדה ומשה דיין, שזה שילוב של כור היתוך של פלמ"ח הגנה ואצ"ל.
שנים עוברות, נפגשים מדי פעם, מחליפים רשמים במיוחד מאנשים שמושקה עובד איתם ולי יש קשר אישי אליהם – אנשים כמו הלל דן מנכ"ל סולל בונה, מאיר גירון מנכ"ל צים ועוד.
הנה אנחנו נפגשים בפרלמנט ואולי מועדון ואולי קבוצת חברותא או השולחן
של אבי בנדר, כפי שמכנה זאת נתן זהבי.
אבי בנדר נכה צה"ל המתגורר באפקה, ביוזמה של מספר יוצאי סיירת מטכ"ל
כמו מנחם דיגלי, ליזום שולחן שבת שבו ישבו כל סוגי יוצאים ויספרו מעשיות.
המקום של אבי בינדר מתאים, החצר מתאימה, האנשים מוכנים לתרום מזמנם ומכספם וכך הלך ונוצר מוסד שדרכו עברו מערכת מגוונת של החברה הישראלית כמו; אורי ירום מפקד יחידת המסוקים הראשונה, רחבעם זאבי, אורי ליפשיץ, אורי דן, יגאל תומרקין, שלמה מוסייף, כולם זיכרונם לברכה.
במשך השנים הופך מושקה ליושב הראש ואולי נשיא השולחן.
מושקה דואג לארגון, לאספקת המצרכים, להגעתם של האנשים, להנחות את הדוברים, להכניס נושאים וגם להיות שוטר השולחן.
הדעות והשקפות חברי השולחן גורמות לעיתים לסערת רגשות וצריך אבא שידע להשליט סדר.
מושקה הלך ויצר לעצמו יכולת לספר סיפורים ומבחינתנו הפך לגדול מספרי הסיפורים בישראל.
ליד השולחן בהכנה לכל מפגש מושקה הסקרן מפעיל את כל יכולתו ללמוד, לשמוע לשאול על כל נושא ששייך למלחמת העצמאות לשנים הראשונות של המדינה לכנסת ועוד.
כאן מתגלה מושקה כהיסטוריון וזוכה לכינוי זה מדי פעם מחברי החברותא.
מושקה, תחסר לנו מאוד, הלכת באופן פתאומי ואיננו יודעים מי ימלא את מקומך.
אני בוטח באבי בנדר שידאג שמסורת מושקה תימשך והרוח החברית שיצרת והכנסת תמשיך ותעבור מדור לדור.
מושקה יהי זכרך ברוך
באתי לספר לכם על מן חברות שכזאת שראשיתה בילדותי ונסתיימה עכשיו, כהרף עין. מה בער לו?… מה בער לו!
אל תאמרו לי שהיה רב שנים. הוא היה רב שנים אבל לא היה זקן. הוא טלפן אלי ושאל למה לא נפגשים כבר מזה כמה שבועות? הנה עוד מעט היינו נפגשים בקפה דובנוב, והוא היה מספר לנו מה קורה באמת, ומתווכח בלהט על דבר שקרה
לפני 68 שנים.
בילדותי בתל-אביב, שלח אותי אבי לבית ספר ביל"ו. נכנסתי לכתה באמצע השיעור והיה מקום פנוי אחד. מצאתי את עצמי ליד ילד רציני, שלא חייך אלי אלא תקע בי מבט מסוקרן. גם שמו היה רציני, מוישה. עד מהרה הבנתי למה המקום שלידו היה פנוי, הוא היה התעלולן הכיתתי. אבל אני חדש, אין לי ברירה. מוישה התייחס לתעלול כאל משהו שחייב להיעשות, כאילו היה חלק בלתי נפרד מהלימודים, ואולי חשוב מהם, לכן הוא התייחס לעשייתו ברצינות גמורה. לעתים נענשתי בזכותו.
כי אני צחקתי והוא נותר רציני, כאילו אין לו חלק בעניין, וגם נעץ בי מבט תמה כאומר: על מה אתה צוחק? נענשתי ולא כעסתי. היה בו משהו, בחברי לספסל הלימודים, משהו דוחה כעס.
השנים עברו מהר. ככה זה בארץ-ישראל. אין פנאי להיות ילד, המציאות מעמידה אותך על רגליך. אתה לומד לרוץ בטרם למדת ללכת. חזון אחרית הימים נועד לאחריתם, ובינתיים אנחנו לומדים מלחמה. וגם אם לא רצינו בה היא הגיעה. ולאחר חדשים של קרבות, כמעט ללא הפסקה, באתי לגדוד חדש, 89, גדוד קומנדו, של מתנדבים. לוחמים ותיקים שמוכנים לתת יותר. מינו אותי לפקד על פלוגה, ונתנו לי ג'יפ ובתוכו נהג. אני נכנס לג'יפ יושב ליד הנהג ומבטינו נפגשים… מוישה! אני קורא בקול… שוב אני יושב לידך? מושקה, הוא מתקן לי, מושקה לא מוישה.
לא נהגנו אז להתחבק, אבל לחיצות ידינו היו חזקות עד כדי כאב.
מושקה, בזריזות יתרה, בו במקום לימד אותי לנהוג. הזמן קצר והמלאכה מרובה, כי זמננו מדוד: כאן ההגה, הוא מתחיל מיד בשיעור הראשון, שהיה גם האחרון, אתה מסובב אותו לאן שאתה רוצה לנסוע, כאן הגיר, יש כאן שלושה מהלכים ואחד רוורס. תזהר ממנו. הסתכל טוב שלא תעלה על מישהו ברוורס, ואם אתה רואה שאתה מתקרב אליו יותר מדי… אתה רואה, כאן הברקס. אתה לוחץ ככה ברגל והכל בסדר. זהו. מה צריך לדעת עוד?… אני אבדוק שמן, מים, זה לא עניין שלך. קח את ההגה. אני יושב לידך. ומיד אני נוסע כמו נהג ותיק ומנוסה. אין מורה כמו מושקה.
הוא מספר לי מה הוא עשה מאז שנפרדנו בכיתה ז', כי אני עברתי עם משפחתי לעיר אחרת. מושקה היה בצי הבריטי במלחמת העולם. איך? אני שואל אותו, הרי למדנו בכתה אחת. כן, אבל אני מבוגר ממך. למדנו יחד כי המורים אהבו אותי. וחיוך קל שבקלים עולה על פניו.
מושקה ידע הכל. ממנו ידעתי מה קורה בגדוד. וכך למדתי ממנו לא רק לנהוג אלא כיצד להתנהג עם פלוני שמחייך וזומם בעת ובעונה אחת. כן, גם באותה מלחמה על חיינו היו שעסקו בענייניהם. מושקה היה בעל ניסיון חיים ונטוע בהם כפי שהם, ואני פקדתי על הפלוגה אך הייתי ילד, מלא אידיאלים מבית אבא.
נסתיימה המלחמה ואיש לפרנסתו. מושקה נהג של מנכ"ל, אבל הנהיגה היא רק עיסוק צדדי, כי הרי הוא יד ימינו של המנכ"ל, וזמן הנהיגה מאפשר למושקה ליידע את מנהלו מה קורה בחברה שהוא מנהל. לא ידעתי ואינני יודע איך הוא עשה זאת. הוא לא מרגל, האינפורמציה ממש נדבקת אליו.
הבוקר צלצל לי לסלי מקייפטאון, חבר לפלוגה שהיה מלוחמי המח"ל. זה לא יכול להיות הוא צעק בטלפון, זה לא מסתדר לי… גם לנו לא, אמרתי לו… לגמרי לא.
כל שנה, בערב יום הזיכרון שנינו מניחים יחד זר לכבודם של חברינו שנפלו בפשיטה ללוד במלחמת העצמאות. בוא נצדיע להם, הוא אומר לי תמיד, בוא נצדיע, מגיע להם.
ולבי מצדיע לך, מושקה, כי גם לך מגיע, ועוד איך.
כמה דברים על מושקה אידלסון ז"ל
וכמו הייתה דממה, נותק מגע וקשר, / ולא הבנו מה ארע ומה הפשר, ועוד חיכינו בתקווה כמה שניות,/ פשוט אמרנו, "לא, זה לא יכול להיות".
פתאום כמו העולם עצר, חדל להתפרע, /ולא ידענו מה לשאול ומה לומר, וכשביקשנו להגיד שלום אחרון לרע, /אמר איש בחלוק לבן: כבר מאוחר.
כשאיש של משפחה נקרא לישיבה של מעלה,
זהו אסון שלא תמיד מהר כל-כך עובר.
אך מי יכול לשוב ולהמשיך כך הלאה,
כשמושקה לכולנו, היה יותר מסתם חבר.
הזמן אומרים יש בו, מידה רבה של כוח,
הזמן אומרים טיבו, שהוא מביא מזור.
בעזרתו של זמן, אפשר אולי לשכוח,
אך מי רוצה לשכוח, רוצים דווקא לזכור.
רוצים לזכור את מושקה השובב והחביב,
שילדותו עשה על החולות של תל-אביב.
תל-אביב הקטנטנה עם ניחוחות של פעם,
לנערות של מושקה אז, הייתה חיות וטעם.
דברים רבים אהבת מושקה, וזה לבטח טוב,
אבל יותר מכל דבר, אהבת לאהוב.
אהבותיך מושקה, כפי שרעיך מספרים,
הייתה שמורה למשפחה, שמורה לחברים.
החברות אצלך, הייתה ערך מקודש ולא חלטורה
בנושא החברות, הרי הייתה לך, מושקה, פרופסורה.
לא לחינם רבים פתחו בפניך את לבם וסודם,
כי אתה, בכל חבר, ביקשת לראות, קודם כל את האדם.
הייתה זו אהבה אשר ידענו את טיבה, /ובשל כך, לך כולם, החזירו אהבה.
אותם שהכירו אותך, מושקה, מקרוב, /ידעו, ללא ספק, בגין לבך הטוב,
אתה הוא זה שנטעת בנו את התקווה, האמונה ואת הטעם,
טעם לחיות במדינה, גם בימי שגריר ורעם.
שהרי אתה מושקה, לא עמדת בפני עצמך בלבד,
שגם אם היית יחיד במינו, היית מושקה מוסד,
מוסד שהמדע הודיע בצורה חותכת, /
שמושקה כידוע הוא היסטוריה מהלכת.
שמושקה הוא חוקר, מדען, גדול הוא משכמו,
שבעיקר צוחק עלינו, ולא מעט גם על עצמו,
אנשי מדע יאמרו, ולא באווירה רועמת,
כי ההיסטוריה ללא מושקה, כמעט ולא הייתה קיימת.
כי אתה מושקה זוכר בהיסטוריה, כל מה שהיה, וכל מה שיהיה
כי אתה האיש אשר בכלל המציא את קיומה של ההיסטוריה והנה,
אם התעקשת להתווכח עם מושקה, כמו תמיד,
היה מסביר איך תראה ההיסטוריה, גם בעתיד.
לא לחינם כל מה שמושקה יודע אינו לא נשאר רק בחזקת תיאוריה,
לא לחינם נתנו לך חבריך, את התואר – שר ההיסטוריה.
כי נוכחנו שמושקה איננו סתם אדם נורמאלי,
אלא מספר סיפורים עם זיכרון פנומנאלי.
תמיד היו לך סיפורים אותם מן השרוול היית מוציא,
ומה שלא ידעת, היית מיד ממציא,
לכן, לשם הניסיון, הלכנו ובדקנו את סיפורך מושקה, כעת,
והתברר שכל מה שחשבנו שזו המצאה, התגלה באופן מוחלט שזו אמת.
עכשיו אתה יוצא לפגוש בחבריך
אותם חברי מפגשי השבת, שהלכו מאתנו לפניך,
אותם שבמשך שנים עמם נפגשת בחצר של אבי בנדר, ללא תנאי,
דני זיידל, יוסי הראל, יוסלה מרימוביץ, ג'יבלי הקטן וסמק ינאי.
דברים רבים היום גדולים הם מאתנו, / וחזקים יותר משנוכל לבכות.
דברים רבים היום, גדולים הם מאתנו, /שאין לנו אפילו, למענם דמעות.
ואם נוריד דמעה, הנחמה היא לנו?/ואם נוריד דמעה, לאן היא שוב תלך,
ומושקה מהן אהב, יותר כאן מכולנו,/ לשבת, להשמיע, לצחוק ולחייך.
ובחלוף הזמן, נמשיך הרי כולנו, / איש-איש לענייניו,
כי כך הרי צריך, ומושקה הן ידע, יותר טוב מכולנו,/ הזיכרון הטוב, תמיד רק להמשיך.
להמשיך בדרך, להמשיך בקו, /להמשיך עם חבריו אותם כל-כך אהב.
וכך נזכרו אותך מושקה, / זה זיכרון שלא עובר.
וכך נזכור אותך מושקה, / כאח, כבעל, כאבא, כחבר.
לא נשכח את הרעות אשר ראית בה גם ערך,
לא נשכח אותך מושקה, שטווית שביל ודרך.
צו רעות אשר השארת לכולנו, יקוים,
בלבנו לא הלכת, כי אתה, אתה קיים,
והקיום הזה נותן עוצמה וכוח, / ולא ייתן לנו אותך לשכוח.
מילדותי גרתי ברחוב רש״י ליד הבית של מושקה , בית אפור פינתי רחוב רש״י פינת פרץ חיות. מושקה היה המלך. הקים בשכונה קבוצת כדורגל שלנו ניהל אותה והפגיש עם קבוצות אחרות. מנהיג מוביל עם חיוך על פניו. תמיד תהיה דמותו בילדותי.