משה אליהו וינברגר ז"ל

בס"ד,
שבעים וחמש שנים לנפילתו של משה אליהו וינברגר ז"ל
מאת: ישראל זיסק

בנר חמישי של חנוכה מלאו שבעים וחמש שנים
לנפילתו של משה אליהו וינברגר ז"ל ב"קרב העשרה".
נולד בצ'כסלובקיה, בשנת תרפ"ד(1924)ליונה ויוסף.
כינויו היה אימי.
התחנך בבית ספוג תורה ודרך ארץ, חדור ברוח ציונית.
משה היה פעיל בתנועת "בני עקיבא" בהונגריה.
עלה ארצה בשנת תש"א.
למד בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל".
בגמר הלימודים עבר עם חברי הגרעין להכשרה בטירת צבי.
שם השתלם בנהיגה בטרקטור.
במשואות שבגוש, שימש כנהג משאי המשק.
מצרף מכתב שתורגם מהונגרית, שכתבה יונה וינברגר, אימו של אימי,
זמן קצר לפני נפילת בנה האהוב.
"ילדי היקרים.
אינני ישנה בלילות, כל הזמן אני חושבת על "אימי".
אני מאוד לא רגועה ממה שאני שומעת ברדיו.
בבוקר בזהירות רבה אני יוצאת ומקשיבה אם אין
איזו ידיעה על הנעשה בדרכים. הייתי רוצה
לשמוע מה שלומו. האם אין נהג אחר שיחליף אותו?
לא חייבים לצאת בחשיכה".
משה אליהו וינברגר עבד בחריצות ובמסירות.
היה קשור לחברים במשק.
איש שקט וצנוע ומוכן לכל משימה.
משה היה קורבננו היחיד במערכת גוש עציון.
ראשית קבורתו הייתה בכפר עציון.
בכ"ה בחשוון תש"י הועברו עצמותיו לקבורה בהר הרצל, יחד עם כל הרוגי גוש עציון.
יהי זכרו ברוך ו"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים".

קרב העשרה:
כבר למחרת הכרזת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל,
מתחילות להגיע ידיעות על התנכלויות של ערבים לתחבורה בדרכי הארץ. נופלים חללים ראשונים.
מכוניות מגוש עציון ממשיכות לנסוע כרגיל אך עם ליווי של נוטרים.
הכביש לירושלים היה נתון לשליטה ערבית לכל אורכו.
הדרך צרה , מתפתלת בין הרים והייתה סיבה לדאגה.
ערביי הסביבה מוסתים לתקיפת היישובים.
המכה ניחתה ביום כ"ח בכסלו תש"ח, נר חמישי של חנוכה.
שיירה ובה ארבע מכוניות, שהובילה אספקה ומים מירושלים לגוש עציון,
ובה 26 אנשים, הותקפה בק"מ ה-15.
עשרה אנשים נהרגו, ביניהם חברנו משה וינברגר ז"ל.
כתב על כך דוד ניר ז"ל:
"הגיעו ימי חנוכה. נדמה כי שירת "מעוז צור" הושרה הפעם במשנה להט.
האם חזרו ימי המכבים? – "גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"?
אור לנר חמישי של חנוכה- השמש כבר שקעה, המכונית טרם שבה.
חרדה מתגנבת ללב "מה היה לשיירה?"
מתקשרים לכפר עציון. אין תשובה מניחה את הדעת.
קצרי רוח מסתובבים החברים בחצר, אולי תיראה השיירה לעיניהם,
הלב מתפלל "הלוואי ושלום להם, אולי התאחרו ויבואו רק מחר?"
מדליקים את הנרות בחדר האוכל, ומתפזרים בחדרים.
מהרדיו אנו מתבשרים: "הותקפה שיירה בדרך לגוש עציון".
הושלך הס, אנו מקשיבים לשמות הקורבנות:
"שלום קרניאל, שלמה קלפהולץ, משה וינברגר ועוד ועוד.
עשרה במניין. שמות מוכרים, אנשים יקרים, חברים לעבודה
שהיית רגיל לראותם יום יום".
תמונת הפסיפס שבפוליש:
עם הקמת בית הכנסת בשנת תשכ"א(1961), הוחלט לקרוא ל"פוליש" על שמו של משה אליהו וינברגר ז"ל.
להלן דברים שנשא נחום לבבי ז"ל בעת חנוכת בית הכנסת:
"נזכור נא ביום זה את חברנו משה אליהו ז"ל, שהיה בין
עשרת נופלי השיירה בדרך מירושלים לגוש.
אולם הכניסה לבית הכנסת מוקדש לזכרו ויהיה לעד למסירות ללא חת".
גם תמונת הפסיפס המוצבת בכניסה לבית הכנסת, הוקדשה לזכרו.
היא עוצבה על ידי האומן חיים גולדברג ז"ל, גיסו של וינברגר.
מה רואים בתמונה?
בראש הפסיפס מופיעה עננה שחורה/אפורה לאות אבל/צער.
צריך לזכור שהפסיפס נעשה טרם חזרתנו לגוש עציון, הכל ממרחק הזמן של געגועים וכיסופים להר.
במקומות רבים בכל הציור מסודרות אבנים בצורת טרסות – מאפיין את אזור גוש עציון
העץ הגדול מימין בעל שני הגזעים מבטא מספר דברים:
– עץ האלון – סמל מובהק של הגוש
– גזע אחד שחור/בשלכת/יבש סמל לגוש שנחרב
– גזע שני מלבלב – סמל לישובים המתחדשים (משואות-יצחק, עין-צורים, רבדים וניר עציון).
משמאל לגזע פרח נבול – הגוש שנפל, החברים שנפלו
מימין לגזע פרחים צעירים חדשים – הישובים המתחדשים, הדורות הצעירים במדינת ישראל.
משמאל לעץ ארבע גבעות – סמל לארבעת הקיבוצים בהר, גם הם כביכול מרחפים כי אינם כבר, ומתחתם הרבה גבעות חדשות עם נטיעות צעירות.

שני אחיינים נקראו על שמו של משה אליהו וינברגר ז"ל:
אליק אברמוביץ ז"ל(נפטר לפני כשלוש שנים), בנה של אחותו יהודית ז"ל
ויבדל"א משה הכרמי, בנו של אחיו שמואל ז"ל.

"הוא היה קורבננו היחיד
ובצער האבדה ובכאב.
נכלמנו- ורבה המבוכה שבלב.
במה זה זכינו לעמוד בקרבות,
בזוועות ובשבי.
והוא היה יחידי-
כפרתנו?!"
רחל דורון

מקורות:
ארכיון המשק.
קלסר יובל למשואות.
הספר "בלבב שלם".
ברצוני להודות:
הדס גילן-בן צבי,
משה הכרמי,
ובני בשן.