אמיר עוז מנחם את איתי בארי במות אמו ז״ל ומשתתף בצער המשפחה

אמיר עוז מנחם את כפיר צוקרל במות אביו ז"ל ומשתתף בצער המשפחה

אמיר עוז מנחם את שניר רוזנפלד במות אביו ז"ל ומשתתף בצער המשפחה

מכון היצוא מנחם את דנה סוארי-קורן על פטירת אביה.
ניחום אבלים בבית משפחת סוארי, רח' קלאוזנר 3 רמת גן, דירה 5 קומה 2.

מצרים על לכתו של שכננו היקר
מוותיקי הבניין, ומהעיר גבעתיים
יעקב יעקב ז"ל
ת.נ.צ.ב.ה.
נסים, יוסף חיים,ודרור עוזר.
השכנים.

כואבים את לכתו בטרם עת של
חברנו היקר
פרץ אסף פוריה בן נינה ואליעזר ע"ה
שהלך לעולמו בטרם עת, כוס תנחומים לאחותו עדה פוריה-בנימיני ולב"ב יבל"א
החברים.

משפחות שירזי וחיון מודיעות בצער על פטירתו של אב המשפחה, הצדיק והאציל –
שלום שירזי ז"ל
רעייתו – אביבה
ילדיו – יעקב, מלי-אילה ואליסיה
נכדותיו – ליהי ושירלי
כלתו – אביטל
חתנו – גבריאל

אמיר עוז מנחם את דורין פררה במות
אביה ז"ל
ומשתתף בצער המשפחה

בס"ד,
ארבעים שנה לנפילתו של החייל אבי דגני ז"ל.
מאת: ישראל זיסק.
בקרוב ימלאו ארבעים שנה לנפילתו
של החייל אבי דגני ז"ל אשר
נפל במלחמת שלום הגליל
או בשמה הנוסף:
מלחמת לבנון הראשונה.
להלן ציוני דרך בחייו של אבי
המשולבות גם בסיפורה של המשפחה:
אבי דגני בן רחל ומיכאל,
אביו נולד בהולנד בחודש אלול תרפ"ט(1929).
עלה לארץ ישראל בשנת תשי"ד(1954),
שם משפחתו הראשוני היה: פישר.
בתקופת השואה:
מיכאל הסתתר אצל משפחות לא יהודיות.
עבר כמה משפחות ועבד אצלם.
את אימו לקחו למחנה אושוויץ ושם היא נרצחה
ואביו נפטר לפני המלחמה.

אמו של אבי, תבדל"א רחל לבית אלתר, ילידת טבת תרצ"ה(1935) עלתה
מאורוגואי בשנת תשי"ז(1957). בקיבוץ עין צורים פגשה והכירה את מיכאל.
בשנת תש"ך(1960) התחתנו בכפר מימון, בהמשך נדדו למרכז שפירא.
שם נולד אבי בנם הבכור, בתאריך כ"ו באדר ב' תשכ"ב (1.4.1962),
אשר נקרא על שם סבו, מצד אביו.
בהמשך עברו לירושלים, שם נולד משה.
בשנת תשכ"ה(1965) משפחת דגני הצטרפה למשואות יצחק.
הם התגוררו בבית שכיום גרה רבקלה נדיבי.
שכניהם היו משפחות: לייקוב, גוטליב, פורת ובן יעקב.
רחל עבדה בגני הילדים.
מיכאל עבד בעונת החורף ברפת ובקיץ כפקח כותנה בגד"ש.
כלי תחבורתו כפקח היה הסוס אותו טיפח והתנייד איתו בשדות.
בשנת תשכ"ח(1968) נולדה כאן מרים.
משה גרינבלט בהיותו רווק היה
מתארח בביתם.
אבי למד בבית-הספר שפיר,
במשך שש שנים עד לכיתה ו'.
היה חבר בחברת הילדים "אלונים", יחד עם חבריו הטובים: איתמר ברטפלד ויגאל רביב.
לאחר מלחמת יום הכיפורים החליטה המשפחה להשתקע במושב רמת מגשימים שברמת הגולן.
אבי חגג את בר המצווה בשבת פרשת "ויקרא" בשנת תשל"ה(1975).
חבריו מחברת "אלונים" נסעו עד לרמת הגולן כדי להשתתף בשמחתו.
עם סיום פרק רמת מגשימים המשפחה עברה למושב נוב.
ובאשר ללימודים:
אבי את לימודיו המשיך בחטיבת-הביניים ברמת-מגשימים.
לאחר מכן, הוא למד שנתיים בבית-ספר תיכון בטבריה.
בהיותו בן 16 שנים התחיל לעבוד כקבלן בענף החקלאות ברמת הגולן.
מטרתו הייתה לחסוך כסף, כדי לפתח את משק אביו במושב נוב.
אבי היה ראשון הבנים במושב נוב שהתגייס לצה"ל.
בחודש חשון תש"ם(בנובמבר 1979 )התגייס אבי ושירת בחיל-ההנדסה.
אחרי שהשלים את אימוני הטירונות, הוא עבר קורס מ"כים.
אבי נשלח לקורס נהגי שריון וקורס מש"קי חבלה, והועלה לדרגת סמל.
במלחמת שלום הגליל שירת אברהם כנהג זחל"ם וכסמל חבלה.
הוא הוביל בשריונית שלו את הטור המסתער, שתפקידו היה לפנות צירי-תנועה לטנקים המתקדמים.
בקרב ליד עין-חילווה, שנערך לטיהור השטח ממחבלים, נפגע אבי באש האויב ונהרג,
ביום י"ז בסיוון תשמ"ב(8.6.1982).
בן עשרים שנה היה במותו.
אבי הובא למנוחות בבית העלמין האזורי בחיספין.
השאיר אחריו הורים: רחל ומיכאל, אח משה ואחות מרים.
על מצבתו נכתב:
"אברהם(אבי) דגני
בן רחל ומיכאל.
נולד במרכז שפירא.
נפל בקרב בלבנון,
במבצע שלום הגליל.
י"ז בסיון תשמ"ב.
בן 20 בנפלו.
ת.נ.צ.ב.ה."
חברים מספרים:
איתמר ברטפלד:
"בגיל 12 עברה המשפחה לרמת מגשימים לאחר מלחמת יום כיפור.
לאחר מכן עברה המשפחה לנוב.
אבי היה בכיתה של יגאל, מיקי ונפתלי ובחברת אלונים.
שנה מתחתי. יגאל ואני היינו חברים טובים שלו ונסענו לנוב בחופשים לבלות עם אבי כי לא היו שם הרבה ילדים בגילו.
מאד אהבנו להתארח אצל משפחת דגני. אבי היה ילד בולט, חזק , מלא חוש הומור ושמחת חיים.
אבי היה קשור למשק שהקימו הוריו מיכאל ורחל דגני בנוב ועזר רבות לאביו מיכאל ברפת ובכלל.
אבי לא אהב ללמוד ובגיל 16 התחיל לעשות עבודות חקלאיות כקבלן עצמאי. צפו לו עתיד גדול בנושא גם כחקלאי וגם כאיש עסקים.
אבי התגייס להנדסה קרבית עשה קורס מש"קים היה מפקד ושירת בגדוד 605 של הנדסה קרבית.
שבוע לפני שנפל פגשתי אותו בבסיס שלו ואני אזכור לעד את הפגישה הזו.
אבי נפל בימים הראשונים של מלחמת שלום הגליל והוא קבור בבית העלמין האזורי בדרום ברמת הגולן. יהי זכרו ברוך".
יגאל רביב:
"אבי כילד היה שובב גדול.
היינו נפגשים מידי יום.
המשפחה הקימה במושב נוב רפת לתפארת
ואבי היה שותף מלא בהקמתה.
בחופשים אני ואיתמר נסענו לרמת הגולן
ובין השאר היינו רוכבים על סוסים ומטיילים".
מיכאל האבא, לא יכל לשאת את האבדה הגדולה
וכעבור שמונה שנים הוא נפטר מצער,
בתאריך ט"ו באב תש"ן (1990).
בן 61 בלבד היה במותו.
לימים, האחים משה ומרים קראו לבנותיהן הבכורות:
אביבית ואביטל על שמו של אבי.
"תהא נשמתו של החייל אבי דגני
צרורה בצרור החיים".
אמן.

83 שנים מלאו להיעלמו של המעפיל ארתור וייס ז"ל,
היה בן ה-38 שנים. יליד הונגריה.
הגיע הזמן להכיר במעפיל ארתור וייס ז"ל כחלל פעולות איבה.
להלן סיפור הפרשה:
בשנת תרצ"ט-1939 הפליגו 304 מעפילים מהונגריה ובולגריה
מנמל בורגאס שבבולגריה, על סיפון ספינת המעפילים
בשם: אגיוס ניקולאוס – "קונפינו טרנספורט",
על שמו של הפעיל היהודי הציוני ממוצא בולגרי הרופא ד"ר ברוך קונפינו ז"ל.
המעפילים החליטו לעלות ארצה, כתוצאה מעליית הנאצים והתגברות האנטישמיות.
בעיתון "הבקר", יום ראשון, 21 במאי 1939, נכתב:
"אלה הם פליטי התופת הנאצית שהעפילו לארץ אבות
והגיעו אור ליום שישי, אחרי נדודים וטלטולי דרך ארוכים,
אל חופי המולדת".
בסיום המסע, המעפילים הצליחו לרדת בחוף אשקלון אבל נתקלו במארב של שומרים ערבים מהסביבה.
נפתחה לעברם אש, אבל אחרי שהשיבו אש, הירי נפסק.
בהמולה שנוצרה אבדו שני מעפילים. אחד המעפילים נמצא מאוחר יותר. השני נרצח".
(על פי עדותו של המעפיל צבי אבידרור ז"ל, לימים מוותיקי טייסי חיל האוויר).
בעיתון הארץ יום א' ג' סיון תרצ"ט 21 במאי 1939 נכתב:
" כשהסירות התקרבו לחוף הרגישו בהם ערבים והתחילו לירות בהם.
איש לא נפגע אבל כתוצאה מזה טבעו שנים מן המעפילים שקפצו למים ואחר נעלם".
בעיתונות מאותה תקופה סיקרה במספר כתבות
את המאמצים לאתר את המעפיל ארתור וייס ז"ל.
דיווח שלושה ימים לאחר העלמו:
"מה גורלו של המעפיל שנפל לידי ערבים?"
"ארתור וייס, האחד מבין המעפילים
שנפל בידי ערבים, לא נמצא עדיין.
חוששים מאד לגורלו".
עיתון דבר, 22.5.1939.

שישה ימים לאחר העלמו:
עיתון "דבר". 25.5.1939.
הכותרת: "איך עונו מעפילים בידי פראים".
ציטוט מהכתבה:
"אולי היו יכולים להציל גם את ארתור וייס
שודאי נפל בידי ערביי הסביבה הזאת".
לאחר שבועיים וחצי:
"המעפיל שנעלם מן הקבוצה אשר
אשר נתפס ליד מגדל גד (כיום אשקלון) ביום 19.5.39.
בן 38. מהונגריה.
כל היודע פרטים עליו מתבקש
להודיע למערכת "הבוקר".
עיתון "הבוקר", 6.6.1939.
דיווח אחרון כמעט לאחר חודשיים:
כותרת הכתבה:
"גורלו הטראגי של מעפיל".
ציטוט מהכתבה:
"משפחתו של ארתור וייס, מהמפעלים
שעלו לחוף ליד אשדוד, שהתרחק מחבורתו
ומאז נעלמו עקבותיו- עשתה מאמצים רבים
כדי למצאו, ואם אינו בחיים- להביאו לקבר ישראל.
אחד מידידיו ערך חקירה פרטית, קבע, כי וייס
נקבר על ידי ערבים בכפר חממה (כיום קיבוץ ניצנים)
בקרבת מגדל גד. המשפחה פנתה לשלטונות בדבר
הוצאת הגויה והעברתה לבית קברות יהודי,
אולם לא נענתה".
עיתון "דבר", 11.7.1939
המעפיל ארתור וייס ז"ל הוא דמות טרגית.
ארתור חלם לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.
אך לצערנו הרב הוא לא זכה לכך.
ארתור אף לא זכה לקבר ישראל.
הגיע הזמן ש"המוסד לביטוח לאומי"
יכיר בארתור וייס ז"ל
כחלל פעולות איבה ושמו יחוקק באנדרטה
לחללי פעולות איבה בהר הרצל בירושלים.
"תהא נשמתו של ארתור וייס ז"ל,
צרורה בצרור החיים".
אמן.

חיים-יהונתן בן צבי ז"ל, נולד כיהונתן גולדברג בשנת תרפ"א(1921) להירש ופרידה, וגדל בצ'כוסלובקיה.
בגיל צעיר החלים ממחלה ושמו שונה לחיים, על פי מסורת הענקת השם 'חיים' או 'חיה' לניצולי מחלות קשות.
לימים היה חותם על עבודותיו "חיים-יהונתן" או "ח"י".
גדל בבית דתי ועלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ח(1938) עם עליית הנוער, לקיבוץ שדה אליהו.
הוריו ואחותו הרופאה שנשארו בסלובקיה, נספו באושוויץ.
בשנת תש"ז(1947) נישא לניצולת השואה ד"ר שושנה לבית ויינברגר-הכרמי ז"ל, אחותו הקטנה של 'אימי' (משה אליהו ז"ל).
חיים יהונתן בן צבי היה אמן מלידה. בנעוריו צייר ורשם, דבר שלא היה התקבל באהדה בסביבה הדתית של אז. לאחר הגיעו ארצה למד אמנות והוראה, לימד, והתנסה בזרמים רבים של אמנות. גיבוש זהותו כאמן היתה מלווה בחיפושי דרך רבים והוא הפך לאחד מראשוני אמני חלונות הצבעונין (ויטראז'), אמן פסיפס, וצייר. חיים יצר סדרות של ויטראז'ים המבוססים על סיפורי תנ"ך ומורשת בבתי כנסת שונים בארץ, ובבתים פרטיים. הפסיפסים הגדולים שלו עסקו גם הם בנושאי מורשת או טבע ארץ-ישראלי. ציוריו שקפו אהבה עצומה לטבע ואדם.
עבודותיו מעטרות מוסדות חינוך ובתי כנסת ברחבי הארץ. פרוייקט מיוחד נמצא בבית הכנסת של הקהילה הסלוניקאית בחיפה, שם ייצר בסוף שנות ה-60, ארון קודש ענק בצורת שלושה ספרי תורה ספרדיים שכולו מצופה בנחושת ואלפקה עם ציטוטים מהמקורות בהבלטה מיוחדת. כמו כן יצר וויטראז'ים המתארים את המסורת הימית במקורות, לזכר הנספים בשואה מתוך הקהילה היהודית בסלוניקי שהיו יורדי הים.
את הפסיפס הגדול במשואות יצחק, יצר לזכרם של 'אימי' (משה) אליהו ויינברגר ז"ל שהיה גיסו (אחיה של אמי), וחבריו לשיירת העשרה שנהרגו במלחמת השחרור. את הויטראזי'ם יצר ברוח סמלים יהודיים-ישראליים. הזיקה בין היהדות לציונות ולישראליות היתה חזקה מאד אצלו, ושזורה בכל עשייתו. היתה לו דרך מיוחדת לתרגם סמלים לאמנות נגישה, צבעונית ושמחה, תוך כדי שימורם והנצחתם.
לחיים היה סטודיו צמוד לביתנו שם היה יוצר, עובד, ומתכנן כלים ומכונות מותאמים לעבודות שביצע. הוא היה בעל השכלה רחבה, הומניסט ופמיניסט, וידע להעצים תלמידים, ובעיקר את החריגים שבהם, דרך התבוננות ועשייה אמנותית .
חיים נשלח מטעם הסוכנות לשליחות בארה"ב, כמורה לאמנות ויהדות. הוא ייצר פורמט מיוחד לעבודות אמנות קהילתית עם נשות קהילת בית הכנסת "בית אל" בניו-לונדון, קונטיקט, אותו עיטרו בפרוכת, ושטיחי קיר ענקיים. במקביל לימד אמנות ויהדות, והפך ליקיר הקהילה. לקראת סוף שליחותו, במהלך ביקור במקסיקו שם הוצגה תערוכה מציוריו, נפטר מדום לב בקיץ תשל"ב(יולי 1972)
והוא בן 51. הובא למנוחת עולמים בחיפה.
השאיר אחיו אישה שושנה, ושתי בנות: גילת והדס.
על מצבתו נכתב:
"חיים יהונתן בן צבי
נפטר י"ג מנחם אב תשל"ב
בן 51.
לזכר הוריו ואחותו שנספו בשואת אירופה
צבי פרידה
אבויקה.
ת.נ.צ.ב.ה."
יהי זיכרו ברוך.

להלן תיאור יצירותיו של חיים יהונתן בן צבי ז"ל
על גבי חלונות הויטראז' והפסיפס בבית הכנסת במשואות יצחק
ישנם דברים שאנו רואים מידי יום,
אך לא שמים לב אליהם.
כך הם הדברים נכונים לגבי חלונות הויטראז' והפסיפס בבית הכנסת במשואות צחק.
ששת חלונות הויטראז' נמצאים ליד ארון הקודש
ותמונת הפסיפס נמצאת בפוליש בכניסה לבית הכנסת.
הם הוצבו בבית הכנסת עם הקמתו בשנת תשכ"א(1961).
חלונות הויטראז'
מה רואים בחלונות הויטראז'?
בויטרזי'ם יש את חגי השנה.
בצד ימין של ארון הקודש:
זה מתחיל מראש השנה בצד ימין למעלה ב"עקידת יצחק",
לאחר מיכן יום כיפור (יונה במאי הדגה)
ואח"כ סוכות כולל: ניסוך המים וארבעת המינים.
בצד שמאל של הארון:
יום העצמאות – המנורה.
חזרה לפסח שיר השירים
ובסוף שבועות חגיגת קציר חיטים מגל ועוגב לנגינה.
תמונת הפסיפס:
תמונת הפסיפס בפוליש, בכניסה לבית הכנסת,
מוקדשת לזיכרו של משה אליהו וינברגר ז"ל,מחללי "שיירת העשרה"
בדרך לגוש עציון,
ואשר לפני ימים אחדים חל יום הזיכרון שלו (כ"ח בכסלו תש"ח),
להלן ציוני דרך בחייו של משה וינברגר ז"ל.
מתוך אתר יזכור בקהילנט של המשק:
משה אליהו בן יונה ויוסף נולד בסנדרו שבהונגריה. בגיל צעיר עבר, עם משפחתו, לקושיצה בצ'כוסלובקיה. גדל והתחנך בבית ספוג תורה ודרך ארץ וחדור ברוח ציונית – חלוצית.
בשעות הבוקר למד לימודי חול ובשעות אחה"צ לימודי קודש. אביו יוסף וינברגר ז"ל היה תלמיד חכם מובהק וכן אחד ממנהיגי המזרחי בצ'כוסלובקיה, ואחר כך בהונגריה.
עם כיבוש קושיצה בידי ההונגרים עברה המשפחה לבודפסט. ביתה שימש גם אכסניה ובית-ועד לפעילי תנועת "בני עקיבא" בה היו חברים מילדותם, משה, אחיו הבכור שמואל ואחיותיו יהודית ושושנה.
עם התבגרותו למד במשך זמן מה בישיבה ולאחר מכן למד מסגרות ומכונאות, לקראת העלייה לארץ.
משה היה ענוותן ומופנם. תמיד מילא במסירות את שהוטל עליו. מטרתו בחיים הייתה ברורה: להיות חבר בקיבוץ דתי בישראל.
בעלותו ארצה ב-1941 הצטרף עם חבריו למקווה ישראל. היה בין ראשוני הגרעין הצ'כי ועשה עם הגרעין את דרכו לטירת צבי ולגוש עציון. בטירת צבי השתלם כטרקטוריסט, עבודה שנחשבה אחראית ביותר.
במשואות יצחק שבגוש עציון מונה להיות נהג המשק. גם בימים של סכנת נפשות ביטחונית, עשה את הנסיעות בין ירושלים לגוש ללא חת וללא תלונה.
משה היה חביב ואהוב על כל חבריו. איש שקט ומצניע לכת. מוכן לכל משימה ומבצעה בשלמות. היה קשור בלב ונפש למשקו ולחבריו.
בתחילת המצור על הגוש, בחנוכה תש"ח, אורגנה שיירה להובלת אספקה מירושלים ליישובי הגוש (שיירה שנקראה לימים "שיירת העשרה"). משה נשלח עם המשאית של משואות יצחק. השיירה הותקפה עי ידי ערבים בדרך, בק"מ ה- 15. בקרב זה נפל משה הי"ד.
משה היה קורבננו היחיד במערכת גוש עציון.
ראשית קבורתו הייתה בכפר עציון. בכ"ה בחשוון תש"י הועברו עצמותיו לקבורה בהר הרצל, יחד עם כל הרוגי גוש עציון.
ת.נ.צ.ב.ה.

מה רואים בתמונת הפסיפס?
בראש הפסיפס מופיעה עננה שחורה/אפורה לאות אבל/צער.
צריך לזכור שהפסיפס נעשה טרם חזרתנו לגוש עציון, הכל ממרחק הזמן של געגועים וכיסופים להר.
במקומות רבים בכל הציור מסודרות אבנים בצורת טרסות – מאפיין את אזור גוש עציון
העץ הגדול מימין בעל שני הגזעים מבטא מספר דברים:
– עץ האלון – סמל מובהק של הגוש
– גזע אחד שחור/בשלכת/יבש סמל לגוש שנחרב
– גזע שני מלבלב – סמל לישובים המתחדשים (משואות-יצחק, עין-צורים, רבדים וניר עציון).
משמאל לגזע פרח נבול – הגוש שנפל, החברים שנפלו
מימין לגזע פרחים צעירים חדשים – הישובים המתחדשים, הדורות הצעירים במדינת ישראל.
משמאל לעץ ארבע גבעות – סמל לארבעת הקיבוצים בהר, גם הם כביכול מרחפים כי אינם כבר, ומתחתם הרבה גבעות חדשות עם נטיעות צעירות.
בתחתית הציור כתוב שהפסיפס לזיכרו של משה אליהו וינברגר ז"ל.

ברצוני להודות:
לבת הדס גילן.

בס"ד,
לזכרו של יששכר(איז'ו) הירשלר ז"ל
מאת: ישראל זיסק
במלחמת העצמאות, למחרת הכרזת ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, פלשו צבאות ערב לארצנו ובראשם הצבא המצרי.
כשלשה שבועות לאחר מכן, ביום כ"ט אייר תש"ח (7 ביוני 1948), לאחר קרב קשה שבו נפלו 33 חברים ואנשי חטיבת גבעתי מגדוד 53 נכבשה ניצנים.
106 המגינים, בתוכם 26 פצועים, נלקחו בשבי והובלו בתהלוכת "ניצחון" ברחובות מג'דל (אשקלון)
ומשם במשאיות למחנה השבויים "עבאסייה" שבמצרים.
בשלושת חודשי השבי הראשונים סבלו השבויים עינויים והתעללויות של
המצרים. אבל בעקבות התערבות הצלב האדום ואיומים של ישראל שהשבויים
המצריים יקבלו יחס דומה, נרגעו הרוחות, והלחץ על השבויים הוקל.

קשרי הרעות וההכרה בשותפות הגורל חיזקו את רוחם של לוחמי גבעתי וחברי ניצנים. לקראת ראש השנה הקרב ובא, פנו אנשי ניצנים לשוביהם בבקשה לקבל מחזורי תפילה אך נענו בשלילה.
קבוצה לא קטנה מבין השבויים היו דתיים ושומרי מסורת ובניהם חבר ניצנים, יששכר הירשלר (איז'ו) וחייל חטיבת "גבעתי", שלמה הרצפלד
החליטו לשחזר מהזכרון את התפילות המרכזיות המיוחדות לראש השנה. מחזור ראש השנה נכתב בעיפרון על דפי מחברת קטנה שהמצרים הסכימו לתת להם ושימש בתפילת ראש השנה של השבויים הדתיים ושומרי המסורת.
הם ישבו יחד והחלו לשחזר את התפילות.
כל אחד נזכר בעוד קטע תפילה.
שלמה הרצפלד, האמן שבחבורה, ישב ובכתב ברור כתב את התפילות.
הם כתבו את המחזור מהזיכרון ובדיוק להפליא.
חשוב לציין שהם לא כתבו את כל המחזור מראשיתו ועד
סופו, אלא בחרו לכתוב קטעים ממנו שהתאימו ותארו את
מצבם הנפשי והרגשתם בשבי.
לאחר תשעה חודשים, עם החזרה מן השבי, הביא עימו שלמה הרצפלד את המחזור ושמר עליו בביתו שבניר גלים.
במשך שנים רבות סיפור "המחזור" לא התפרסם – הן משום האירועים הגדולים של תקופת ראשית המדינה והן בגלל אופיים מופנם והצנוע של גיבוריו.
כארבעים שנה לאחר שנכתב, כמה שנים לאחר פטירתו של יששכר הירשלר ז"ל, נפגש רפי בנו של יששכר, עם שלמה הרצפלד בבית העלמין של ניצנים, ביום האזכרה לנופלים.
הם שוחחנו ואז שלמה סיפר על המחזור שנמצא בביתו. רפי ביקש ממנו שישלח עותק לקיבוץ ניצנים כדי שיוצג בחדר הזיכרון בבית ההנצחה.
שלמה שלח העתק, ובצרוף מכתב בתאריך ז' באייר תשמ"ח(24.4.1988) הו כתב:
"הנני שולח לכם צילום מ"המחזור תפילה לימים הנוראים" שנכתב בשבי המצרי בשנת תש"ח,
לפי הזיכרון על ידי איזו' ז"ל, על ידי ועוד חבר ירושלמי שאת שמו לצערי אנני זוכר".
עם קבלת העתק מהמחזור, הוא מוסגר כתמונה והיא תלויה כיום בבית הכנסת של קיבוץ ניצנים.

להלן ציוני דרך בחייהם של שלמה הרצפלד ויששכר (איז'ו) הירשלר ז"ל:
לזכרו של שלמה הרצפלד:
נולד בהונגריה בשנת תר"פ(1920).
בשנת תרצ"ז(1937)הצטרף שלמה לתנועת
"בני עקיבא" והיה מהפעילים
בתנועה. בשנות השואה הובא
למחנה עבודה בהונגריה, אך הצליח
להימלט מספר פעמים. "באחת הפעמים,
כשהאסירים צעדו ממחנה למחנה, אבא התחבא מאחרי
גבעה ונמלט", מספרת בתו אסתר קליין. אחרי המלחמה,
בזמן שהותו בהכשרה, ניהל בית דפוס בשם 'ברגר'. בבית
דפוס זה הדפיסו פעילי התנועה, ניירות מזויפים בשפות
שונות עבור הפעילות החשאית במסגרת הבריחה מאירופה,
עיתון עבור תנועת 'החלוץ הדתי', כרוזים לחלוקה בערב
שבת ועוד.
"אחרי המלחמה אבא ואמא עלו ביחד מהונגריה, ישר
למחנה בעתלית. כששוחררו משם עברו משם לפתח
תקווה", מספרת הבת אסתר.
עם פרוץ מלחמת העצמאות, ושלמה, שכבר היה אב
לילדה בת שלושה חודשים, התגייס לחטיבת "גבעתי"
ונשלח להגן על קיבוץ ניצנים, שם נפל בשבי.
לאחר תשעה חודשים שוחרר מהשבי עם שאר השבויים.
משפחת הרצפלד עברה בשנת תשי"ד(1954) למושב ניר גלים,
שם נולדו ארבע בנותיו. בבית-הכנסת של הישוב ישנם תריסר
ויטראז'ים המציגים את 12 השבטים, עבודת אמנות שייצר
שלמה.
הלך לעולמו בחג החנוכה של שנת תשע"ד(2013)
והוא בן 93 במותו.

לזכרו של יששכר(איז'ו) הירשלר ז"ל:
לאחרונה מלאו ארבעים שנה לפטירתו.
נולד בתאריך ג' אייר תרע"ט (3.5.1919) בעיר ארד, חבל טרנסילבניה, רומניה.
בן למשפחה דתית ציונית לאביו שמעון (נכדו של ר' דוד נוימן מלקנבאך שהיה אב בית הדין בקהילת פרשבורג ותלמידו של החתם סופר) ולאימו צינה למשפחת וורטהיימר (צאצאית של ר' שמשון ורטהיימר, מנהיג קהילת יהודי וינה במאה ה-18).
לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה נלקח בידי השלטונות הרומנים בשנת תש"א(1941) למחנה עבודה בכפייה בהרי הקרפטים.
בשנת תש"ג(1943)ברח משם לבוקרשט, בירת רומניה,
והצטרף לפעילות מחתרתית של תנועת הנוער הציוני. בקיץ תש"ד (אוגוסט 1944) הצטרף לקבוצת מעפילים שהיו מצוידים בסרטיפיקטים מזויפים, עלו על שתי ספינות, "בולבול" ו"מפקורה" בנמל קוסטנצה והפליגו בים השחור בדרכם לארץ ישראל. לרוע המזל, בלילה השני להפלגה טובעה הספינה "מפקורה" בידי צוללת גרמנית. מעפילי הספינה הנותרת, בהם יששכר הירשלר, המשיכו במסע לאיסטנבול תורכיה. משם עלו ברכבת לישראל דרך כל תורכיה, סוריה, לבנון, ראש הנקרה ועד עתלית. לאחר תקופה במחנה ההסגר (קרנטינה) הצטרף אבי לקבוץ ניצנים (שעלה לקרקע כמה חודשים לפני כן, בחנוכה תש"ג).
בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947 , קבוץ ניצנים מצא עצמו בחלק הערבי של הארץ. אז החלה מלחמת העצמאות והירשלר נמנה על לוחמי ניצנים שנפלו בשבי הצבא המצרי ביום כ"ט באייר תש"ח והובלו למחנה השבויים אבסיה, בפרוורי קהיר. איז'ו שהיה אדם מאמין ושומר מצוות כל חייו, דאג לשמר את המסורת גם בשבי המצרי. כשהתקרבו חגי תשרי תש"ט יזם יחד עם חברו, שלמה הרצפלד, חיבור מחזור לראש השנה. הם שיחזרו מהזיכרון את התפילות המיוחדות לימים הנוראים והעלו אותם על הכתב במה שלימים נודע כ"מחזור השבי במצרים".
לאחר תשעה חודשי השבי, עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם מצריים, חזרו השבויים הביתה. יחד עם הנשים והילדים שנשארו בארץ החליטו על הקמת ניצנים בשנית, הפעם בשטחי האדמה בצד המזרחי של כביש החוף.
בקיבוץ החדש הירשלר היה פעיל בחיים היהודים – לימד עברית את העולים החדשים מדרום אמריקה, הקים את בית הכנסת ודאג למניינים ולתפילות בשבתות ובחגים, ייסד את טקס קבלת השבת בארוחות לילות שבת בחדר האוכל והכין את נערי הבר מצווה לעליה לתורה.
בשנת תש"י(1950) פנינה לבית פלדמן, עלתה לארץ ישראל, הצטרפה לניצנים ונישאה לאיז'ו בקיץ אותה שנה.
לזוג נולדו שני ילדים: רפי ונילי.
בקיבוץ שהוקם מחדש עבד הירשלר כרועה צאן.
בסוף שנות החמישים עם התמעטות שיטחי המרעה הענף חוסל
והוא הצטרף להנהלת החשבונות של הקיבוץ, שם עבד עד יום פטירתו בראש חודש אלול (ל' אב תשמ"א).
בן 62 היה במותו.
על מצבתו נכתב: "אוהב התורה והציבור ומקרבן זה לזו".
"תהא נשמתם צרורה
בצרור החיים".
אמן.

בס"ד,
לזכרו של הרב יצחק גלזר זצ"ל.
מאת: ישראל זיסק
הרב יצחק גלזר זצ"ל, מי שהיה הרב הראשון של בית הכנסת "קדושי אושוויץ" בבאר שבע.
17 שנים לפטירתו.
להלן ציוני דרך בחייו:
נולד בשנת תרע"ד (1914) באזור ברסבוב מרמורש שברומניה.
לאביו: אלתר מאיר אליהו
ולאימו: שיינה רוחל.
השני מתוך שלושה אחים.
לאחיו הבכור קראו: אברהם
ולצעיר: מנחם.
בתקופת השואה היה במחנה עבודה ברומניה
ובהמשך הוגלה לרוסיה.
לאחר השואה חזר לרומניה והתחתן עם לאה(ילידת תרפ"ז-1926) לבית גרובר.
לזוג נולדו להם שלושה ילדים.
שתי בנות ובן בשם מאיר.
בשנת תשכ"ג(1963) עלו לארץ ישראל.
תחילה התגוררו אצל קרובי משפחה בצפת
ובהמשך לבאר שבע.
המשפחה גרה בשכונה ג'
ולאחר מכן עברו לשכונה ד'.
הרב אשר היה חסיד וויזניץ מובהק,
הצטרף לבית הכנסת "קדושי אושוויץ"
והיה לרב הראשון למקום.
שם העביר שעורי תורה והיה עובר כחזן לפני התיבה.
גם בנו מאיר יבדל"א היה בין מתפללי בית הכנסת.
מספר אבי צרויה:
"הרב ישב ב"קיר המזרח" מימין לר' אביגדור פוגל.
עסק בשחיטת בהמות, אשר עבר לארגנטינה לכמה שנים(כשליח הרבנות)
עד שחזר ארצה. כשחזר בנו דיבר ספרדית רהוטה.
הרב גלזר היה ידוע כחזן מעולה, בעל קול ונעימה יפה.
גם עכשיו אני נזכר בו "כשליח ציבור" ביום הכיפורים".
במקביל במסגרת "המועצה הדתית"
התפרנס כשוחט, משגיח כשרות ועורך חתונות.
גם בנו מאיר המשיך בדרכו והיה לשוחט.
בשנת תשל"ו(1976) המשפחה עברה להתגורר
בשכונת גבעת שאול בירושלים.
הרב יצחק גלזר זצ"ל הלך לעולמו בתאריך י"ט באדר ב' תשס"ה(2005)
בן 91 היה במותו.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבהר הזיתים.
לאה רעייתו הלכה לעולמה בתאריך:
ה' בתמוז תשע"ה(2015).
בת 88 הייתה במותה.

על מצבתו של הרב יצחק גלזר זצ"ל נכתב:
"ויצא יצחק לשוח בשדה פ"נ ידיו לאל אמונה,
על משמרת השחיטה בתפוצות ישראל עמד יומם ולילה
בהצנע לכת עסק בתורה ברבותיו דבק ודבריהם שינן תמיד צדקת ה'
עשה קדושת וטהרת ישראל בהרבותו צוה להזהר בגמ"ח לכל איש ישראל
בזריזות לעשותו ולא לדחותו חינך צאצאיו בגופו ובמאודו בגאון ובעוז להמשיך
בדרכי אבות חסדו גבר, מהונו עזר לכל דכפין בסבר פנים יפות קולו הנעים
השמיע בלהבות אש מגרונו כיבד את ה' אלקיו קל כנשר בכל מעשיו פעולותיו
חרותים בלב מכיריו מורנו הרב החסיד ר' יצחק גלאזער זללה"ה בן מוה"ר אלטר מאיר אליהו זצ"ל
נתבקש לישיבה של מעלה בן צדיק שנה אור ליום רביעי בו נטלו המאורותלסדר
בקרבי אקדש-שמיני י"ט לחדש אדר שני תשס"ה ק' תנצב"ה שם אמו שינא רחל".

"תהא נשמתם צרורה
בצרור החיים".
אמן.