בס"ד,
ארבעים שנה לפטירתו של ניסן שמואל סלומון ז"ל.
מאת: ישראל זיסק
ר' ניסן שמואל סלומון ז"ל היה מראשי וממייסדי בית הכנסת "קדושי אושוויץ".
בנו יוסף הי"ד אשר נרצח על ידי מחבל, סייע לי לפני שנים במתן מידע על אביו ז"ל.
ר' ניסן שמואל היה גבאי בבית הכנסת "קדושי אושוויץ", מאז עלייתו ארצה, במשך כ- 22 שנה. שותפו הנאמן היה ר' שמחה גנץ ז"ל. בבית הכנסת עומד לוח שיש. בו כתוב שבית הכנסת הוגדל והורחב בזכות שלושה גבאים: מאיר קוט, שמחה גנץ וניסן שמואל סלומון.
ר' ניסן שמואל ז"ל נולד בטרנסילבניה שברומניה, (בעבר אזור שהיה שייך להונגריה) בתאריך ד' ניסן ה'תרע"ו (7.5.1916), בכפר קטן בשם "סוצ'י", ליד העיירה דז'. (סוצ'יו דה סוס) אביו, ר' יוסף צבי ניטמן בבית העלמין בכפר "לפוש", כי נפטר לפני השואה, על המצבה כתוב: "ר' יוסף צבי בן ניסן שמואל ז"ל". הרבה לא סיפר, על חייו מהתקופה שלפני השואה. רק שהיה נשוי ושלושת ילדיו, לא שרדו את השואה. בעצמו שרד בזכות "חסדי שמיים" וממשפחה של שמונה ילדים (4 בנים ו-4 בנות) שרדו רק ארבעת הבנים.
בשובו ממחנה העבודה (ששם שהה בתקופת השואה), לכפר הולדתו ונותר ללא כלום, עבר לגור בעיירה דז', ושם הכיר את "הניה" שהייתה אחיינית אשתו הראשונה. הניה נולדה גם בכפר "סוצ'י" ב- ט' תשרי ה'תרפ"ה(1925), למשפחה עמידה בשם "דופלט". כל משפחתה ניספו בשואה ורק היא ואחיה ר' חיים מאיר, נותרו בחיים. אחות בשם פירי (פנינה) בגילה של "הניה", נשארה בחיים וזאת בזכות העברתה לדודים "חשוכי ילדים" שגרו בעיר "טורדה". העיר "טורדה" והאזור לא היו בידי ההונגרים, והיהודים לא נלקחו למחנות השמדה (הרומנים באזור שמרו ע"פ רוב על היהודים, שזכו להישאר בחיים).
לר' ניסן שמואל, ואשתו "הניה" נולדו שלושה ילדים: יוסף צבי ז"ל ויבדל"א בן ציון ורחל לאה, והמשפחה גרה בעיירה דז'. שם המשפחה "המקורי" היה קאופמן והשם סלומון נשאר כמזכרת משם המשפחה של אשתו הראשונה.
בשנת תשי"א(1951)המשפחה קבלה "ויזה" לעלות לארץ ישראל, ולאחר שמכרו את נכסיהם, בתקופת המהפך הקומוניסטי, והתוצאה, שמאחר והמלך הרומני ברח לאנגליה, המשפחה נותרה ללא רכוש, ללא כסף וגם ללא אישור עליה לארץ. ר' ניסן שמואל ז"ל, חלם כל הזמן לעלות לארץ ישראל. לפרנסת המשפחה, עסק בעבודה עצמאית (שבתקופה הקומוניסטית לא התאפשר) ובשנת תשי"ח(1958) עלו לארץ ישראל.
המשפחה נקלטה בשכונה ד' בבאר שבע. למחרת עליית המשפחה לבאר שבע ביקר ר' יחיאל אויש ז"ל שהיה מנהל בית הספר "בית יעקב", הבנים יוסף צבי ובן ציון למדו בתלמוד תורה של הרב קליין ורחל לאה בבית הספר בית יעקב.
ר' ניסן שמואל ז"ל נבחר לשרת נאמנה כגבאי בית הכנסת "קדושי אושוויץ" וליווה את כל "התפתחות", בניית בית הכנסת והרחבתו, יחד עם ר' שמחה גנץ ובעזרתו הרבה של ר' מאיר קוט ז"ל. לפרנסת המשפחה ר' ניסן שמואל פתח "אטליז" שהיה "הכשר למהדרין/גלאט" של תושביה החרדים של באר שבע שבאותו הזמן היו רובם ממוצא הונגרי. כל פעילותו "לצרכי ציבור" התברכו ע"י האדמו"ר ("מקלזנבורג"), שר' ניסן היה מחסידיו, בביקורו לעיתים תכופות בקרית "צאנז" נתניה.
כל פעילותו הציבורית היתה סביב בית הכנסת, שבמהלך השנים היה בית הכנסת המרכזי של באר שבע וכל נכבדיה התפללו בו, כל ימות השבוע ובמיוחד בחגים. המקום שימש לבית מרכזי ללימודי תורה ומתפלליה וכל התפילות המרכזיות התנהלו בו, תפילות יום עצמאות וטכסים מרכזיים, לזכר הנספים ואירועים חשובים.
במקביל, האטליז שהיה מקור פרנסה למשפחה, ומקום להכנסת אורחים, הן בקידושים מרכזיים והן בתרומות לנזקקים. כל יום שישי "נזקקים", ביקרו בחנות וכל אחד קיבל את "החבילה" שר' ניסן שמואל חילק.
במשך כל שנות חייו שירת בנאמנות את בית הכנסת ואת המתפללים, עד שחלה, וכוחותיו נחלשו. התוצאה, האטליז הפסיק לפעול ותושביה החרדים של באר שבע הביאו את מוצרי הבשר מירושלים, בהכשרים חלק/למהדרין.
ילדיו, הנזקקים, הלא נזקקים והקהילה יזכרו את ר' ניסן שמואל ז"ל לטובה:
1. בקידושים שהיה מארגן (תמיד לפני כל קידוש שאלו אותו על הקילומטרים של ה"קישקא) שהכין.
2. כל אורח שהגיע לבית הכנסת היה דואג לארחו בביתו.
3. בחלוקת "חבילות" בשר בימי שישי לנזקקים.
4. בחלוקת עופות לנזקקים בערבי חגים.
ילדיו זוכרים את המקרים, שכל מי שהיה זקוק לאוכל ר' ניסן שמואל ז"ל היה מחלק, למרות שאשתו "הניה" הייתה "מסתירה" מפניו לצרכי המשפחה (אשתו הניה היתה "מסתירה" מוצרי מזון חיוניים, מהפחד שלא ישאר. זאת ירשה מתקופת היותה במחנה "אושוויץ", שחברתה הטובה "הגניבה" שאריות מזון מהמטבח הגרמני). כל זאת בזכות ובעזרת אשתו "הניה" שהייתה אישה עם לב רחב, שותפה פעילה, ולא התלוננה על מעשיו הברוכים.
חברים מספרים על ניסן שמואל סלומון ז"ל:
* הרב יצחק וידר שליט"א סיפר כי ניסן ז"ל היה איש פיקח שידע להתנהל מול הקהל. הוא היה המוח, המנווט וידע כיצד לא לפגוע באנשים. הוא עוד זוכר כי בעלייה לתורה קראו לו: "ניסן שמואל בן יוסף צבי".
*מאיר קוט ז"ל סיפר כי לניסן הייתה חנות איטליז. הוא זה שסידר את העליות לתורה. היה מבין עורכי ומסדרי "הסעודה השלישית" והיה יהודי חם. ניסן נהג לשיר ב"סעודה השלישית" את השיר: "יה אכסוף"
* משה גנץ סיפר כי כיום הנושא של העמותות החברתיות לחלשים נפוץ מאוד. אך כבר לפני יותר מארבעים וחמש שנים, כיהן בית הכנסת גם כעמותה חברתית הדואגת לנזקקים מבני הקהילה ואף מחוצה לה. גנץ וסלומון ז"ל פעלו יחד בנושא. לגנץ הייתה רשימה שמית של שלושים משפחות נזקקות. הם חילקו כרטיסים למשפחות ועם הכרטיסים יכלו לקבל מוצרים מן האיטליז של ניסן. כמו כן הם קיבלו גם מוצרי פסח ומצות מחנויות מכולת.
אבי צרויה, לשעבר גולדנברגר, ממתפללי בית הכנסת,
סיפר שחנות האטליז הייתה בשכונה ד'.
בצד הצפון-מזרחי של המכתש בור כורכר,
ליד בית הספר מיצפה.
לקראת יום הכיפורים היו נוהגים מידי שנה לערוך את מנהג הכפרות.
ילדי משפחת סלומון מתגוררים ברחבי הארץ: יוסי ז"ל התגורר בחלמיש
ויבדל"א בנצ"י מתגוררים באלקנה, לאה פרידמן ברחובות.

ניסן שמואל סלומון ז"ל הלך לעולמו בתאריך ה' בתשרי תשמ"ב(1981)
והוא בן 65 בלבד.
הניה ז"ל, רעייתו של ניסן שמואל,
הלכה לעולמה בתאריך: ג' בניסן תשמ"ג(1993).
בת 68 הייתה במותה.
נטמנה לצד בעלה בבית העלמין הישן-נושן בבאר שבע.

יוסף סלומון(בן 70), בנו של ניסן שמואל, נדקר למוות בליל שבת קודש פרשת מטות- מסעי, כ"ז בתמוז תשע"ז, בפיגוע בחלמיש עם ילדיו –
המורה חיה סלומון (46) ואחיה אלעד סלומון, איש מחשבים שהותיר אחריו אישה וחמישה ילדים.
הסבתא טובה, שחגגה איתם "שלום זכר" לרגל הולדת הנכד בעת הפיגוע, נפצעה בינוני ואושפזה בשערי צדק.
הנרצחים הובאו למנוחות במודיעין.
"תהא נשמתם צרורה
בצרור החיים".
אמן.

בס"ד,
לזכרו של שמחה גנץ ז"ל
מאת: ישראל זיסק ודב ליפשיץ.
ביום ראשון, בתאריך כ"ב בטבת,  יחול בעזרת השם יום הזיכרון לשמחה גנץ ז"ל.
19 שנים לפטירתו.
שמחה גנץ היה  הגבאי בה' הידיעה. הוא כיהן בקודש בבית כנסת "קדושי אושוויץ" מראשיתו בשנת תשי"ז(1957) ועד שפרש מן התפקיד בשנת תשנ"ב((1992).
להלן ציוני דרך בחייו:
שמחה גנץ נולד בהונגריה בחודש אדר בשנת תרע"ג(1913) באזור ההדו וסרמי ונפטר בכב' טבת התשס"ג (2003) הוא טמון בבית העלמין הישן של באר שבע.
הוריו של שמחה (שימה) יעקב ופייגה לשמחה היה אח בשם אבא ושתי אחיות בשם גיטל ומחלה.לפני מלחמת העולם התחתן שמחה ונולדו לו שני ילדים. ברם, משפחתו הראשונה עלתה בארובות העשן של אושוויץ בירקנאו כחלק ניכר מיהודי הונגריה. הוא עצמו נשלח לעבודות כפייה בצבא ההונגרי. הוא נשלח לעומק רוסיה ונשבה בידי הצבא האדום. הוא נשלח לתוככי סיביר ושהה במחנה עבודה. הם התגוררו בתוך צינורות גדולים אשר שימשו במקורם להזרמת נפט או גז. גם אברהם מאיר יהודה ז"ל שהיה אחד הגבאים במניין הראשון וניהל את המקווה בשכונה ד' שהה עימו בסיביר. לאחר תום המלחמה שב שמחה להונגריה והכיר את בלימה לבית זוסמן, מי שתלווה אותו ארבעה עשורים ויותר. בלימה (אירן) נולדה בהונגריה בשנת תרפ"א(1921), באזור שנקרא נירבטור להוריה  יואל ופראדל לבית משפחת בלייר. היא הייתה בת יחידה.
ליואל זוסמן(ג'וזף) אביה הייתה אנקדוטה הקשורה לשירותו הצבאי: במלחמת העולם הראשונה היה חייל בצבא האוסטרו הונגרי. הוא שירת בבית הכלא ושמר על גבריאלו פרינציפ רוצחו של פרדיננד- יורש העצר האוסטרו הונגרי. במהלך ריצוי עונשו צייר גבריאלו את דמותו של שומרו. לשרגא גנץ, בנו של שמחה, יש בבית העתק מציורו של סבו. העיתונאי הוותיק שלמה גבעון כתב בעבר כתבה על הנושא.
בשואה שהתה בלימה כשנה אחת במחנה אושוויץ עד ששוחררה
השניים: שמחה ובלימה נישאו בשנת תש"ו(1946). נולדו להם שני בנים: שרגא(תשי"א-1950) ומשה(תשי"ד-1954).עם השינויים והמהפכה שהתחוללה בהונגריה בתשט"ז(1956)החליטה משפחת גנץ לעלות לארץ ישראל. הם נסעו שלושה ימים ברכבת מגבול הונגריה לאיטליה ומשם לארץ בספינה. כשהגיעו לארץ ירדו בנמל חיפה. כשבועיים ארך המסע. וכך הגיעו ארצה בשנת תשי"ז(1957) והגיעו הישר למעברת חצרים בבאר שבע. האמת הניתנת להיאמר היא כי בהגיעם לארץ ביקשו להתגורר בירושלים או בנתניה בצד קרובי משפחתם (בני דודים מצד בלימה) אך הם קיבלו תשובה שלילית מן הסוכנות. ואולי הייתה זו אצבע מלמעלה שהורתה כי עבור שמחה ובלימה יש שליחות דווקא בבאר שבע. לאחר שתמה תקופת ההמתנה במעברת חצרים עברה המשפחה לגור בשכונת ד' מרכז, בקרבת בית הכנסת ע"ש קדושי אושוויץ שזה עתה נפתח. הם גרו בשכנות לאלימלך שטרק ואליהו ליכטמן. בשנת תשכ"א(1961) בסיועו של מאיר קוט, עברו לדירה חדשה ברח' אברהם אבינו, ליד תחנת הדלק .
עם הגיעו ארצה עבד מעט בגינון, אך עורו הבהיר של שמחה לא השתלב יחד עם החום העז של הארץ. היות ושמחה ידע מעט עברית, ביקשה ממנו הסוכנות היהודית להיות מורה, אך הוא בחר בדרך פרנסה אחרת: בעודו בהונגריה למד הנהלת חשבונות. ר' בן ציון פרידמן, איש "פועלי אגודת ישראל"  סידר לשמחה עבודה בעיריית באר שבע בהנהלת חשבונות. תקפידו היה לגבות מסים מבעלי עסקים. כלי התחבורה שלו היה בתחילה אופניים ולאחר מכן טוסטוס. בעלי העסקים קיבלו אותו בסבר פנים יפות. שמחה המשיך לעבוד במסגרת העיריה גם לאחר שיצא לפנסיה. בהיותו בעיריה שובש שמו של שימה (שמחה גנץ) לשמעון…
בלימה אשתו הייתה עקרת בית ובין לבין הייתה מקבלת בביתה בגדים לגיהוץ וגם עבדה כבייבי סיטר. היא הייתה אשת חסד בסתר ובגלוי.
שרגא גנץ נכנס עם עלייתו לארץ לכיתה א' בבית יעקב שבעיר העתיקה ובחדר של הר' אליעזר קליין זצ"ל ואחר כך למד בישיבת חוג חתם סופר בבני ברק.
זה יותר מארבעים שנה עסק שרגא כטכנאי שירות למכשירי אלקטרוניקה. בשנת תשל"ב(1972)תיקן את מכשיר הטלוויזיה של דוד בן גוריון בצריפו בשדה בוקר…
משה למד באחד מגני הילדים של שכ' ד' מרכז ולאחר מכן בבית ספר בית יעקב. אחר כך למד בישיבת בני עקיבא בבאר שבע ואחר כך במקיף ב' כיום מתגורר בפתח תקווה ועובד בתחום האלקטרוניקה באוני' בר אילן. שני הבנים הם בעלי תפילה מעולים. שרגא עלה לא פעם ולא פעמיים בימים נוראים בבית הכנסת "קדושי אושוויץ" שמחה גנץ זכה לראות מהם נכדים ונינים.
מעולם לא דיבר שמחה על משפחתו הראשונה ובניו מהנישואין השניים לא שאלו שאלות.
בהיותו בסעודה שלישית נהג שמחה לשיר את "אל מסתתר" ו"ברוך אל עליון". ביום הכיפורים היה שמחה עומד ובוכה ומבקש סליחה מן הקהל אם פגע במישהו. הוא היה מקורב לתנועת פועלי אגודת ישראל והיה מנוי על העיתון שלהם "שערים" כמו כן היה מכבד אירועים של תנועת חב"ד בבאר שבע.
מאיר קוט, במסיבת ה-40 שנה העיד על שמחה גנץ:
"שמחה גנץ סחב, סידר העלה לתורה. עשה עבודתו קודש ולא התבייש לעשות עבודת שמשות, קידוש , ניקיון וכל עבודה שהיו צריכים לעשות בבית הכנסת. ניהל את קופת בית הכנסת. חסך והשקיע את כספי בית הכנסת בחסכונות. כשעזב את בית הכנסת עקב פטירת אשתו נודע מה כמות החסכונות שחסך והשקיע. כסף זה עזר לנו להשקיע עשרות אלפי שקלים בשיפוצים והוצאות נוספות…"
באופן אישי אני (דב) זוכר אירוע אחד: בערב שבת אחד של שנת תשנ"ב(1992) עמד הגבאי הוותיק שמחה גנץ בפני קהל המתפללים ודיבר בפניהם על הצער שקרה לו בעקבות מות אשתו בלימה והתנצל על כך שהוא לא ימשיך בתור גבאי בית כנסת, הוא אמר שעדיין יתפלל בבית כנסת אך יבלה את הזמן גם בביקור אצל בניו. אחר כך הדגיש בקול נרגש: "ותשמרו על האחדות ביניכם!"
יותר מעשר שנים המשיך לבוא לבית הכנסת כמתפלל ואחר כך כאורח רצוי ואחר כך על כיסא גלגלים בליווי בנו. בנו שרגא סיפר שפעם הכניס אותו בכסא הגלגלים לבית הכנסת מול ארון הקודש ואביו אמר:
"כאן אני רוצה שתגיד עליי את הקדיש."
שמחה גנץ שנפטר בגיל 90 היה כה חזק באמונתו ולאחר כל כך הרבה יסורים תמיד בטח בהשם. הוא עשה הכול ביושר, הקים משפחה לפי מסורת ישראל סבא וניהל קהילה שחבריה ניצלו מאש התופת ושוקמו בתפילה ובאמונה.
"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
אמן.
שבת שלום